עיריית אשקלון ואח' נ' אפרידר- חברה לשיכון ופיתוח אשקלון

1. מונחת לפני בקשת רשות ערעור על ההחלטה בה דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ה"פ 40196-10-14; השופט א' ואגו) את בקשת המבקשות להתיר להן להגיש ראיות נוספות, לתקן בהתאם את כתבי התשובה – ולעיין מחדש, לאור התשתית העדכנית, בהחלטה קודמת (להלן, בהתאמה: בקשת התיקון ו-ההחלטה הקודמת).

2. בהחלטה הקודמת – אשר ניתנה בעקבות הסכמות דיוניות בין הצדדים, ונושאת את הכותרת "פסק דין" – נקבע כי המשיבה זכאית לתשלום פיצויים בגין הפקעת זכויותיה במקרקעין שונים, וכי "ב"כ הצדדים יפרשו מבוקשם ביחס להמשך ההליך, ובירור הסוגיה השמאית". המבקשות לא ערערו על החלטה זו, ואף הגיעו להסכמה על זהות השמאי שידון בשיעור פיצויי ההפקעה. אולם, בראשית חודש מרץ 2018 הוגשה על ידן בקשת התיקון, בה טענו כי איתרו ראיות המשנות את התמונה מן הקצה אל הקצה. לדידן, ראיות אלה מוכיחות כי המשיבה הסכימה להעביר למבקשת 1 את המקרקעין שבמוקד ההליכים ללא תמורה – כך שההחלטה הקודמת, בה נקבע כי היא זכאית לפיצוי עבורם, אינה יכולה לעמוד. כאמור, בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, מבלי להביע עמדה "בטענות הליבה הנוגעות לראיות החדשות, שמבוקש להציג, ולעיתוי השגתן". על פי השקפתו, ראוי להתייחס אל ההחלטה הקודמת כאל פסק דין – וכפועל יוצא, "אין דרך דיונית, בגדרי הבקשה שלפני" לאפשר בירור מחודש של הסוגיות שכבר הוכרעו.

           מכאן בקשת רשות הערעור, בה טוענות המבקשות כי יש לסווג את ההחלטה הקודמת – שלא הכריעה בשאלת שיעור הפיצויים – כהחלטה אחרת ולא כפסק דין, וממילא אין מניעה לעיין מחדש בקביעותיה, על בסיס הראיות החדשות והטענות הנובעות מהן. הן מוסיפות כי מעולם לא ביקשו לראות בהחלטה הקודמת פסק דין, וכי אין לייחס חשיבות רבה למונח האקראי שבו נעשה שימוש בהודעותיהן לבית המשפט קמא. נוכח ההשלכות המהותיות של דחיית בקשת התיקון על המשך ההליכים, המבקשות סבורות כי התקיימו בענייננו התנאים למתן רשות ערעור – וכי יש לקבל את הבקשה ולהתיר להן להגיש ראיות נוספות, לתקן את כתבי התשובה ולהורות לבית המשפט המחוזי לעיין מחדש בהחלטה הקודמת. לחלופין, הן מבקשות כי במידה וייקבע שההחלטה הקודמת מהווה "פסק דין", תינתן להן ארכה להגשת ערעור עליה.

           מנגד, המשיבה סומכת את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. היא מזכירה כי בהסדר הדיוני שהגישו הצדדים לאישורו, נאמר מפורשות כי תחילה יינתן פסק דין בשאלות המשפטיות, ומונה מספר לא מבוטל של הודעות והחלטות בהן נעשה שימוש במונח זה. לדידה, הסכמת הצדדים, שהמבקשות אינן רשאיות להתנער ממנה בשלב זה, מעניקות להחלטה הקודמת מעמד של פסק דין – ללא קשר לקריטריונים הרגילים לסיווג החלטות שיפוטיות. על רקע חוסר תום הלב שהיא מייחסת למבקשות, המשיבה סבורה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וכי אין להאריך את המועד להגשת ערעור על ההחלטה הקודמת.

3. לאור אופי הסוגיה המשפטית המתעוררת, וההשלכות הפוטנציאליות על המשך ההליכים בפני בית המשפט קמא, ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

           כאמור, בהחלטה הקודמת נקבע כי על המבקשות לשלם למשיבה פיצויי הפקעה עבור המקרקעין הרלוונטיים, ואף שורטטו עקרונות לחישוב הפיצויים. ברם, ההחלטה לא העניקה למשיבה את הסעד הסופי שביקשה. היא הסתפקה בקביעת חבות, והותירה את המחלוקות הקשורות בשיעור הפיצויים לבירור עתידי. לפיכך, על פי מבחן המהות – הגובר על הכותרת אותה נושאת ההחלטה הרלוונטית – מדובר ב"החלטה אחרת", ולא ב"פסק דין" או בפסק דין חלקי (ע"א 6855/09 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (31.1.2010); רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקאות 3-5 (20.5.2012)). כמו החלטות ביניים אחרות, ההחלטה הקודמת אינה סופית, ואינה יוצרת מעשה בית דין, כך שבית המשפט המחוזי רשאי היה לעיין בה מחדש בעקבות שינוי נסיבות – ובמקרים "נדירים ביותר" גם בהעדר שינוי כזה (שם, פסקה 6; ע"א 9396/00 קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים נ' זנגי, פ"ד נה(3) 537, 540-541 (2001); ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505, 508 (2002)). אשר על כן, הקביעה לפיה "אין דרך דיונית" לפתוח מחדש את הדיון בסוגיות שהוכרעו – יהיו אשר יהיו הראיות החדשות והטענות הנובעות מהן – אינה עולה בקנה אחד עם סיווגה המהותי של ההחלטה הקודמת.

4. אכן, קריאה דווקנית יותר של ההחלטה מושא ההליך דנן מלמדת כי היא אינה נשענת על סיווג ההחלטה הקודמת כפסק דין. כל שנאמר הוא כי "אין חולק על כך, שההתנהלות הדיונית של הצדדים לתיק, ואף הבנת בימ"ש זה הייתה שההתייחסות להחלטה שתינתן, טרם עיסוק בכימות השמאי, תהא כאל פסק דין" (ההדגשה אינה במקור). כלומר, בית המשפט המחוזי סבר כי גם אם מן הבחינה המהותית מדובר ב"החלטה אחרת", להסכמה הדיונית שהתגבשה נודע משקל מכריע במישור היחסים שבין הצדדים – ועל כן, אין להתייחס להחלטה הקודמת כאל החלטת ביניים שגרתית, ומן הראוי להימנע מחידוש הדיון בסוגיות שהוכרעו במסגרתה.

5. גישה זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי. המבקשות אמנם מתכחשות לקיומה של ההסכמה הדיונית המיוחסת להן, אך קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא מעוגנות בחומר – המעיד על שימוש שיטתי במונח "פסק דין" לתיאור ההכרעה שהתבקשה בסוגיית החבות – ואין מקום להתערב בהן. ראוי לציין כי ההסכמה אמנם אינה עומדת בפרוטרוט על השלכות הסיווג, אך אין להתערב בקביעה כי היא אוצרת בתוכה את אלמנט הסופיות, ומונעת עיון מחדש בשאלות המשפטיות שלגביהן התבקשה ההכרעה בשלב הראשון.

           בנסיבות אלה, קיימות שלוש חלופות אפשריות לגבי תוקף והשלכות ההסכמה. האחת, גורסת כי ההחלטות שהתקבלו יסווגו אך ורק על פי מהותן, וכי להסכמה הדיונית בין הצדדים אין כל משמעות בהקשר זה. לעומתה, ניצבת חלופה אחרת – מתן עליונות להסכמת הצדדים, וסיווג ההחלטות בהתאם להן. בתווך, מצויה חלופה שלישית, הקובעת כי יש לכבד את הסכמת הצדדים – אלא אם היא מתיימרת להקנות להם זכויות יש מאין, או לשלול מהם זכויות מהותיות.

6. אכן, "על-פי שיטת המשפט הנקוטה בידינו, כשבידי בעלי הדין לנווט בהסכמה הדדית את דרך ניהולו של המשפט ודרך סיומו [...] אמת והסכם – הסכם עדיף, בחינת 'יקוב החוזה את ההר'" (ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב(1) 446, 475 (1988)). לפיכך, כאשר ההסכמה הדיונית מוגבלת ליחסי הצדדים – ואינה פוגעת ביעילות ותקינות ההליך השיפוטי, בתקנת הציבור, בדין או בזכויות המתדיינים (רע"א 3915/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אטיאס, פסקה 4 (17.5.2005); ע"א 7067/11 חסיד נ' אפרמיאן, פסקה 7 (9.12.2013)) – על בית המשפט לכבד אותה ולפעול על פיה. בהתאם, הוכר תוקפו של הסדר דיוני שבמסגרתו ויתרו הצדדים על האפשרות להעלות בעתיד טענה בדבר קיום מעשה בית דין (ע"א 5/88 אוריאלי נ' פרנקל, פ"ד מג(4) 89, 93 (1989); להלן: עניין אוריאלי).