עיריית אשדוד נ' גלילי

החלטה

1.בפני בקשה למחיקת תביעה.

במשך זמן רב סברתי, כנראה בטעות, שניתן לייתר את הדיון בבקשה. הפניתי את הצדדים להליך של גישור. אבל, נוכח העובדה שהסכסוך בין הצדדים רווי ביצרים ובאמוציות, ולכן הוא מתנהל בעצימות גבוהה – התברר רק לאחרונה, שאין מנוס מהכרעה בבקשה.

2.התביעה הנדונה הוגשה בידי עירית אשדוד, בקשר עם פרסום שנעשה במקומון בשם "השבוע באשדוד" (להלן:"המקומון"). על פי הנטען בתביעה, הנתבע, מר מנחם גלילי, הינו המו"ל של המקומון ולכן הוא הנושא באחריות לפרסום, שלגביו נטען שהוא משמיץ.

3.על פי הנטען בבקשת המחיקה – התביעה אינה עומדת בתנאים שנקבעו בחוזר מנכ"ל משרד הפנים ומשום כך, דינה להמחק.

4.עד שאני בא לדון בנימוקיה של בקשת המחיקה, ובנימוקים הנגדיים מדוע אין למוחקה – אציין, כי הצדדים ניהלו "פינג פונג" מילולי ממושך, עד כי הכותרות "תגובה" ו"תשובה", התארכו והמסמכים נערמו זה על גבי זה, "תשובה" על גבי "תגובה" ו"תגובה" על גבי "תשובה" וחוזר חלילה.

5.עיקר טענתו של המבקש, הוא שרשות מקומית אינה יכולה להגיש תביעה לפי החוק בענין איסור לשון הרע "סתם כך", אלא שהגשת תביעה כזו, מחייבת עמידה בתנאים שנקבעו בחוזר מנכ"ל משרד הפנים 6/49 מיום 16.06.04.

על פי הנטען בבקשה, התובעת לא עמדה בתנאים הקבועים בחוזר המנכ"ל, ולכן דין תביעתה, להמחק.

6.א.המבקש סמך יתדותיו על החלטה שניתנה בתיק אזרחי (ת"א) 46774/05 עירית

רמת גן נ' קליין יוסף.

ב.המשיבה גרסה שיש לאבחן את פסק הדין האמור. על פי טענתה, השוני מתבטא בכך, שבענין שם, התביעה הוגשה על ידי עירית רמת גן בגין פגיעה בנושאי משרה.

כאן, באופן שונה – התביעה אינה פרסונלית, אלא היא הוגשה בידי העיריה עצמה.

7.חוששני ששני הצדדים נתפסו לכלל טעות. הוראות מנכ"ל משרד הפנים, הן נורמה המצויה בתחום דיני המינהל הציבורי. מבחינת מידרג הנורמות – היא מצויה בדרגה הנמוכה.

אין בכוחן של הוראות אלה כדי להביא למחיקת התביעה, גם לא כשהשימוש בהן נעשה במסגרת "תקיפה עקיפה". הוראות מנכ"ל משרד הפנים, לא נועדו לטובתו של בעל דין פרטי בתביעת דיבה שהוגשה על ידי רשות מקומית . מבחינה זו, המצב בענין דנא שונה מהמצב שהתקיים בעניינים שנדונו בעניינים שלהלן: בג"צ 16/50 איגרא רמא נ' מועצת עירית תל-אביב פד"י ה', 229. ע"א 416/58 נאצר עיסא גדעון נ' סאלם כליל סלימאן פד"י יג' 916, ע"א 140/153 אדמה חברה בינלאומית בישראל נ' לוי ואח' פד"י ט' 1666 וע"א 120/60 הלפרין נ' קוצינסקי פד"י טו' 705.

בפסקי הדין האלה, התקיימה השקה בין המשפט המינהלי למשפט הפרטי. אבל, באותם פסקי דין נקבע, כי "הדין" (תכנית בנין ערים) – נועד, בין השאר, גם לטובתם של מי שנמצאו נפגעים מהיתר בניה שניתן שלא כדין.

לענין זה ראו במיוחד: ד"נ ש. שפירא ושות' חברה קבלנית בנתני נבע"מ נ' מדינת ישראל פד"י לו' (3), 655,645.

כאן, בענין דנא, הוראת מנכ"ל משרד הפנים מצויה כל כולה בתחום המשפט המינהלי, כשאין בכוחה לגרום למחיקת התביעה. כוחה יפה רק ביחסים ה"פנימיים", שבין שר הפנים או מנכ"ל משרדו, לבין "הרשות המקומית".

כאמור לעיל, האינטרס המוגן המתקיים בה, אינו מכוון להגנת מי שהוגשה נגדו תביעת דיבה שלא על פי ההוראה, אלא האינטרס המוגן הוא, שהגשת תביעות מהסוג האמור, תהיה במסגרת הליך מבוקר ומסודר, ולא כתוצאה של גחמה, או "תגובת עווית" של מי שנפגע מפרסום כזה או אחר.

8.ההוראות העוסקות באפשרות של מחיקת תביעה על הסף, נטועות במשפט האזרחי.

כאן, בענין דנא, לא ניתן להביא למחיקתה של תובענה מכוחה של אותה הוראת מנכ"ל.