עירייה אינה רשאית לגבות ארנונה עבור מכלי גז בבתים משותפים

1.         האם רשאית עירייה לחייב חברת גז בתשלום ארנונה עבור מכלי גז תת-קרקעיים ועיליים (להלן: "צוברי הגז") המשמשים לאספקת גז לבתים משותפים.

2.         בפניי ארבעה ערעורים מנהליים שהגישו חברות הגז על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית כרמיאל (להלן: "ועדת הערר") מיום 29.5.2004, שבמסגרתה נקבעו עקרונות לחיוב המערערות בתשלומי הארנונה בגין צוברי הגז.

            כדי להבין את המחלוקות אקדים מספר הערות.

3.         במהלך השנים 2003-2004 נשלחו אל המערערות, על-ידי עיריית כרמיאל (להלן: "העירייה"), דרישות לתשלום ארנונה עבור צוברי הגז. העירייה דרשה מהמערערת בערעור 266/05 (להלן: "החברה האמריקאית") תשלום עבור שנת 2003 בסך של 57,986.4 ש"ח בגין שטח כולל של כ-3,000 מ"ר. דרישת התשלום עבור שנת 2004 הועמדה על סך של 64,928.2 ש"ח.

מהמערערת בערעור 273/05 (להלן: "פזגז") דרשה העירייה תשלום עבור שנת 2003 בסך של 60257.3 ש"ח בגין שטח כולל של כ-3,083 מ"ר.

מהמערערת בערעור 265/05 (להלן: "דורגז") דרשה העירייה תשלום עבור שנת 2003 בסך של 16,920.4 ש"ח בגין שטח של כ-870 מ"ר. עבור שנת 2004 נדרשה דורגז לשלם סך של 18,024 ש"ח.

מהמערערת בערעור 254/05 (להלן: "סופרגז") דרשה העירייה לשלם עבור שנת 2003 סך של 89,054.5 ש"ח בגין שטח כולל של כ-4,500 מ"ר. עבור שנת 2004 נדרשה סופרגז לשלם סך של 99,508.4 ש"ח.

4.         את השטחים נשוא החיוב חישבה העירייה על-פי שטח פני צוברי הגז, בתוספת שטח נוסף המהווה מרווח הביטחון שיש לשומרו מסביב למקום הצובר וזאת על-פי הוראת התקן הרלוונטית. תעריף החיוב נקבע על-פי סיווג השטחים כ"קרקע תפוסה".

5.         אין חולק כי עד לשנת 2000 לא חויבו שטחי הצוברים בארנונה. על-פי העולה מהערעורים, נשלחו בשנים 2000-2002 דרישות תשלום בגין שטחים אלו למערערות, אולם החיובים בוטלו במסגרת עררים שהגישו המערערות, בשל טענות מקדמיות שונות שנטענו על-ידיהן, ולכן שנות מס אלו אינן עומדות לבחינה כעת.

6.         על דרישות התשלום לשנים 2003-2004 הגישו המערערות השגות למנהל הארנונה, ומשאלו נדחו, הוגשו הערערים לוועדת הערר.

            ועדת הערר החליטה לדון בעררים כולם במאוחד.

7.         בהחלטה מיום 5.1.2004 (להלן גם: "החלטת הבינים") קבעה ועדת הערר כי מאחר שהטענות שהועלו הן בעיקרן טענות משפטיות, יתקיים הדיון על דרך של הגשת סיכומים בכתב וללא שמיעת ראיות או טענות בעל-פה. הוועדה קבעה כי לאחר מתן החלטתה העקרונית בשאלות המשותפות לעררים כולם, יזומנו הצדדים, במידת הצורך, לדיון פרטני.

8.         ביום 29.5.2005 ניתנה החלטת ועדת הערר בעררים.

            ועדת הערר דחתה את טענתה המקדמית של העירייה לפיה הוגשו חלק מההשגות ומהעררים באיחור, וקבעה כי הואיל ומדובר בסוגיות כבדות משקל, אין זה ראוי להציב בפני המערערות מכשולים פרוצדורליים.

9.         לאחר מכן התייחסה הוועדה למצב העובדתי הרלוונטי לדרישות העירייה. הוועדה קבעה, על-פי החומר שהוגש לה על-ידי הצדדים וכן על-פי התרשמותה מסיור שערך יו"ר הוועדה בלוויית נציגי המערערות ביום 14.3.2002, כי קיימות מספר שיטות לאספקת גז; הגז מסופק באמצעות צוברי גז תת-קרקעיים, באמצעות גלילי גז ובאמצעות בלוני גז עיליים. השטחים נשוא המחלוקת הם שטחם של צוברי גז תת-קרקעיים ועיליים המספקים גז לבניינים משותפים ולשכונות. מתקנים אלו יש שהם מצויים בחצרות הבתים, ויש שהם מצויים בשטחים ציבוריים. לעתים מסופק הגז, באמצעות הצוברים, לבניין יחיד ולעתים למספר בניינים במקביל. האספקה נעשית על-ידי ספק גז אחד, בתקופת ההתקשרות, ואין עירוב בין הספקים השונים במסגרת תקופה נתונה.

            הוועדה קבעה כי אין חולק שהקרקע שמצויים בה צוברי הגז אינה בבעלות חברות הגז, אולם דחתה טענתן לפיה מושאלים הצוברים לדיירים. הוועדה קבעה, לאחר עיון בדוגמאות חוזי התקשרות בין חברות הגז לדיירים שהוצגו בפניה, כי הציוד המושאל לדיירים הוא ציוד הקצה בלבד (צנרת ומונה), ולא הצובר עצמו. עם זאת ציינה הוועדה כי לדוגמאות החוזים לא צורפה רשימת הציוד המושאל.

10.        הוועדה מצאה כי הדין עם העירייה בסיווג שטחי הצוברים כקרקע תפוסה כהגדרתה בסעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. הוועדה מצאה גם כי השטחים המצויים סביב הצוברים כמרווחי הביטחון, אף הם כלולים בהגדרת קרקע תפוסה. בהחלטתה קבעה הוועדה כי חברות הגז הן המחזיקות בשטחי הצוברים ובשטחי מרווחי הביטחון, וזאת על-פי מבחן בעל הזיקה הקרובה.

            ועדת הערר דחתה את טענות חברת הגז בדבר פטור לתשתיות על-פי סעיף 274ב(ג) לפקודת העיריות. כן דחתה את הטענה כי דרישות תשלום הארנונה שנשלחו למערערות מנוגדות לחוקי ההקפאה. הוועדה דחתה גם את הטענה כי יש לערוך השוואה לאופן חיוב צוברי הגז ברשויות מקומיות אחרות.

            בסיכומו של דבר קבעה הוועדה כי העררים נדחים כפוף לבדיקות הטענות בדבר שליחת דרישות תשלום עבור צוברים שאינם קיימים עוד.