עיסא נ' טלאל ואח'

חייב ונושה נקלעו לחילוקי דעות. הם פנו למגשר. המגשר קבע את סכום החוב שעל החייב לשלם לנושה, והצדדים הסכימו לו. נוּסח הסכם עליו חתמו הצדדים (והמורשים להתחייב בשמם). לא נכתב בו שדין תשלום למגשר כדין תשלום לנושה. החייב שילם את סכום החוב למגשר. הנושה טוען כי רק חלקו התקבל אצלו. ומה עם חלקו האחר? האם כאשר שילם החייב את החוב למגשר יצא ידי חובתו? האם כך הסכימו הצדדים? זו הסוגיה שהוצבה לפתחי.

רקע

1. המקרה שלפני אינו שגרתי כלל ועיקר. הוא מראה כיצד מלאכת השיפוט ועולם המשפט מזמנים לעוסקים במלאכה דילמות חדשות, המראות שוב ושוב שהמציאות אינה מפסיקה להפתיע.

מר עיסא ראוף (להלן: התובע או הנושה) הגיש את התביעה הנוכחית לבית משפט. במתכונתה המקורית לא הוזכר קיומו של הגישור וההסכם שגובש במסגרתו. פרטים אודותיו התגלו בהמשך. אפתח אפוא בהצגת התביעה המקורית, ואמשיך בהצגת ההתפתחויות הדיוניות שבאו לאחר מכן, שחשפו את הסכם הגישור.

­2.     בכתב התביעה המקורי טען התובע שהוא, מר טלאל אבו-מנה (להלן: הנתבע או החייב), וחברה בבעלותו של הנתבע (להלן: החברה) התקשרו בהסכם שותפות, לפיו התובע ירכוש מהנתבע מחצית ממניות החברה. התובע העביר אל הנתבע שיקים וסכומי כסף במזומן בסך של 2.6 מיליון דולר (ארה"ב), וכן הלווה לנתבע כספים. הכספים הועברו הן באופן ישיר והן באמצעות חברו של הנתבע. התובע טען כי עשה זאת נוכח המצג שהציג לו הנתבע לפיו החברה היא בעלת נכס מקרקעין ביפו ובעלת תחנת דלק במקום. בינתיים התובע נעצר בגין פרשה שאינה מענייננו. לטענתו, הנתבע שכנע אותו שיש לבטל את הסכם השותפות, שכן יקשה על החברה לבוא במגע עם רשויות שונות שעה שאחד משותפיה מסובך בפלילים, ולכן סוכם שמניות התובע יירשמו על שם אשתו של התובע ועל שם ילדיו ברשם החברות. והנה, על פי כתב התביעה, הנתבע לא פעל כמוסכם, והעביר המניות לצד שלישי, תוך ניצול מצוקת התובע שנעצר, והוסגר בינתיים לארצות הברית.

לטענת התובע הנתבע עשה שימוש בכספיו ללא ידיעתו, והדבר התגלה לו לאחר ששב ארצה בחודש מאי 2014. הוא פנה לנתבע שהשיב לו ששילם לאחיו של התובע (מר מופיד עיסא) 1.5 מיליון ₪ על חשבון החוב. אחיו אישר לו זאת, והציג בפניו מסמך (מיום 13.3.2013) הנושא את הכותרת "כתב אישור וקבלה" (נספח 9 לכתב התביעה המקורי). במסמך צוין שבהמשך לסיכום מיום 5.12.11 התקבל סכום בן 250,000 ₪ לצד סכום בן 1,250,000 ₪ שהתקבל בעבר. מכאן שעד תאריך 13.3.13 התקבל סך של 1.5 מיליון ₪. עוד נכתב במסמך שהתשלום הבא אמור להתבצע בחודש אוגוסט 2013 ע"ס 2.5 מיליון ₪ ותשלום נוסף ואחרון ע"ס 1 מיליון ₪ אמור יהיה להתבצע ביוני 2014. על המסמך היו חתומים בני משפחתו של התובע ובהם אחיו, וכן הנתבע באמצעות מייצגו. עוד היה חתום עליו מר אחמד קסאס שנשא התואר "המגשר".

התובע טען כי מעולם לא ייפה את כוחו של אחיו לקבל כספים מהנתבע, אך אישר כי הנתבע השיב 1.5 ₪ ויש לקזז סכום זה מסכום הקרן (אותה העמיד על מעל 12.5 מיליון ₪ נכון ליום 12.2.03). על כך יש להוסיף את סכום ההלוואה שניתן. התובע העריך את היקף החוב שחב לו הנתבע ככזה המגיע לכדי 20 מיליון ₪. יחד עם זאת, בשל החשש כי לא ניתן יהיה לגבות את מלוא סכום החוב, ועל מנת לצמצם נזקים, התובע העמיד את סכום התביעה המקורית על 2,500,001 ₪, ושמר על זכותו להגדילו.

3. התביעה המקורית הוגשה נגד הנתבע ונגד החברה. הנתבעים טענו כי היא נועדה לקבל מהם כספים ללא בסיס וללא עילה, לאחר שהתובע שמע כי החברה מכרה חלק מהנכס לצד שלישי. הנתבע ציין כי נחתם בין הצדדים הסכם בנוכחות בא-כוחו לשעבר של הנתבע, עו"ד סומך, שהסדיר את כלל העניינים הכספיים בין הצדדים. היה זה הסכם גישור, תוצר של הליך גישור שנוהל על ידי מר אחמד קסאס.

ומה היה הרקע להסכם הגישור?

הנתבע ציין כי לווה כספים מהתובע בשנת 2002 נוכח קשיים כלכליים אליהם נקלע. הסכם השותפות היה אמור לשמש כבטוחה להחזר ההלוואות. הנתבע השיב לתובע את ריביות ההלוואה במספר רב של תשלומים בין באופן אישי ובין באמצעות אחרים גם כאשר התובע שהה בכלא. לימים, עקב האמון שבין הצדדים, הוסכם כי לא נדרשה בטוחה כלשהי והתובע השיב לנתבע את הבטוחה בכך שחתם על הסכם הביטול של השותפות. בשנת 2009 החלו מגעים בין הצדדים כדי לסיים את מערכת היחסים הכלכלית ביניהם ולהסדיר את עניין ההלוואה. נציגי התובע הציעו לפנות למגשר, וכך התקיים הליך גישור בפני מר קסאס. ביום 5.12.11 נחתם הסכם לפיו הנתבע ישלם לתובע סך של 5 מיליון ₪ בתשלומים, וכך תבוא המחלוקת בין הצדדים ליישוב סופי. אחר חתימת ההסכם מצא עצמו הנתבע במעצר עד תום ההליכים המשפטיים שנוהלו נגדו, אך דאג לתשלום באמצעות שליחים. מכאן ששילם לתובע באמצעות המגשר סך של 5 מיליון ₪, והציג דוח של טבלת סילוקין לאישוש טענותיו.

4. כאמור, בכתב התביעה המקורי הוזכר באופן אגבי הליך הגישור, שכן הוצג המסמך (נספח 9) בו ניתן אישור לנתבע-החייב כי הוא פרע (עד תאריך 13.3.13) 1.5 ₪ על חשבון החוב, והוזכר שמו של המגשר. יחד עם זאת, כתב התביעה היה חף מפרטים אודות הליך הגישור וההסכמות שהושגו במסגרתו.

ההסכמות הדיוניות בין הצדדים

5. בדיון קדם המשפט (מיום 30.1.18) שהתקיים בפני חברתי כב' השופטת ביבי, הוחלט שהתובע יעמיד את עילת תביעתו על הסכם הגישור, וסכום התביעה יועמד על 3.5 מיליון ₪, נוכח ההכחשה שהתקבלו אצלו כספים מעבר ל-1.5 מיליון הש"ח האמורים. התובע ציין שהסכמתו להכיר בתשלום לאחיו הינה לפנים משורת הדין מבחינתו, שכן לא הסמיך או ייפה את כוחו של אחיו לקבל סכומים אלה בשמו ומטעמו. סוכם שהתביעה תרכז מבטה בנתבע ואילו החברה תימחק מההליך. בדיון שהתקיים ביום 4.6.18 קבע בית המשפט (חברתי כב' השופטת ביבי) כי טענות ההגנה של הנתבע מהוות "הודאה והדחה" ועל כן חל היפוך בסדר הבאת הראיות. בדיון קדם משפט נוסף שהתקיים לפניי (ביום 24.10.18) הסכימו הצדדים כי הפלוגתא בה יש להכריע היא האם העברת הכספים, שהעביר החייב למגשר, הייתה בסמכות וברשות התובע או מי מטעמו, או שמא חרגה מהסכמתו או מרשותו. כלומר, הפלוגתא היא האם הצדדים להסכם הגישור הסכימו שדין תשלום למגשר כדין תשלום לנושה. הצדדים לא היו מעוניינים לצרף את מר קסאס, המגשר, כצד להליך (בין כנתבע ובין בדרך של הודעת צד ג') וטעמיהם עמם.
6. כפי שנראה מיד ניתן לקבוע כממצא שהנתבע אכן שילם את מלוא סכום החוב למגשר. השאלה העומדת להכרעה היא אפוא חדה וממוקדת – האם דין תשלום למגשר כדין תשלום לנושה, נוכח ההסכמה שהגיעו אליה הצדדים במסגרת הליך הגישור.

עיקר טענות הצדדים

7. התובע טוען שאין לקבוע כי דין תשלום למגשר כדין תשלום עבורו. הסכם הגישור אינו מאזכר, ולו ברמז, את ההסכמה האמורה לה טוען הנתבע. בא כוחו של הנתבע הוא שנכח בפגישת הגישור. הוא זה שניסח את הסכם הגישור ואף ערך בו שינויים, ועל רקע זה אם אכן הגיעו הצדדים להסכמה שכזו היא הייתה מוצאת ביטויה בהסכם. מדובר בסוגיה מהותית, והעובדה כי לא בא זכרה בהסכם משמעותה שלא באה לעולם מלכתחילה. התובע עצמו היה במאסר ולא השתתף בגישור, אך אין אמת בטענת הנתבע כי אחיו של התובע, שהשתתף בו, הסכים כי תשלום למגשר דינו כתשלום לאחיו. גם התנהלות הצדדים בפועל מראה שלא הייתה הסכמה שכזו. כתבי אישור וקבלה רבים שיצאו מטעם הנתבע מופנים לתובע ובתחתית מסמכי האישורים ניתן למצוא מקום לחתימת התובע באמצעות אחיו. אם אכן סוכם שדין תשלום למגשר כדין תשלום לתובע לא היה צורך באישורים אלה.

עוד טוען התובע כי הנתבע הודה שכלל לא נכח בישיבת הגישור, ולכן אין הוא יכול להעיד מידיעה אישית אודות שהוסכם בה או שלא הוסכם בה. בנוסף אין אפשרות ליישב בין אמירת הנתבע לפיה אין לו צורך במסמכים או בחתימות ודי לו בכך ש"אדם נותן מילה" נוכח היותם אנשים של כבוד, לבין ההתנהלות בפועל. בפועל הנתבע הוא שדאג לכך שבא כוחו יהיה נוכח בפגישה ויערוך ההסכם. בא כוחו של הנתבע, שנכח בישיבה, הודה שאין הוא דובר ערבית שוטפת, והאמירה שדין תשלום למגשר כדין פריעת החוב נאמרה לו ותורגמה על ידי אחיו המנוח של הנתבע, שנכח בישיבה. לכן גם לעדות זו אין משקל ראייתי של ממש. מעדות המגשר עולה קרבה בינו לבין הנתבע, המעלה חשש שהנתבע והמגשר פעלו יחדיו. מדובר בשכנים שהקשר ביניהם הפך משפחתי. הוא שכר דירה בבניין השייך לנתבע, והתגורר בדירה בבעלות הנתבע. המגשר הודה שקיבל את מלוא הכספים אך לא ידע לתת פרטים למי העביר את יתרת 3.5 מיליון הש"ח שקיבל. בנוסף, טוען התובע, כי מעדותו של המגשר עצמו עולה שהכוונה הייתה שהמגשר יהיה ערב לפירעון החוב, ולא הייתה כוונה שדין תשלום למגשר כדין פריעת החוב. 

8. הנתבע טוען שפרע את החוב. בזמן הרלוונטי היה התובע מצוי במאסר בארצות הברית, ואחיו טיפל בענייניו מכוח ייפוי-כוח. נוכח חילוקי דעות בין הצדדים באשר לחוב נוהל הליך גישור בלתי פורמלי בפני מר קסאס, והנתבע פעל בהתאם לסיכום שגובש במסגרתו. הסיכום שדין תשלום למגשר כדין תשלום לנושה מגובה בתצהירים שהוגשו מטעם הנתבע ובעדותו של המגשר עצמו. עדויות אלה היו אמינות. יש לדחות את טענת התובע לפיה קיימת מערכת יחסים בין המגשר לבין הנתבע. מדובר בטענה שמועלית רק כעת בדיעבד, ועובדה היא שבזמן אמת לא היה כל קושי למשפחתו של התובע לקבל את מר קסאס כמגשר. גם העובדה שהתובע בחר שלא לצרף את מר קסאס כצד להליך אומרת דרשני. התובע לא חלק, למעשה, על כתבי האישור והקבלה, ואף ויתר על חקירה של העדים מטעם הנתבע בעניין זה (למעט חקירה נקודתית). העובדה כי הועברו תשלומים באופן מסודר למגשר תוך הקפדה על תיעוד מראה כי הצדדים הסכימו שדין תשלום למגשר כדין פריעת החוב. לכן, במסגרת הפרשנות של החוזה – הסכם הגישור - אין להסתפק בלשון בלבד, אלא יש ללמוד מהנסיבות החיצוניות אודות מהות ההסכם. העברת הכספים למגשר אף התבקשה היות ושרר חוסר אמון בין הצדדים למחלוקת. לכן הפתרון היה במציאת מנגנון שיפריד ביניהם. איש לא מחה בזמן אמת על העברת הכספים למגשר, וזוהי ראיה נוספת לכך שהצדדים הסכימו שדין תשלום למגשר כדין תשלום לתובע.