עיסא נ' מנהל מקרקעי ישראל - נצרת עלית

פסק דין (חלקי)

התובע ורשות הפיתוח, אשר מקרקעיה מנוהלים על ידי מינהל מקרקעי ישראל, שותפים בשתי חלקות מקרקעין כדלקמן:

1.חלקה 43 בגוש 18856 ששטחה הכולל הוא 6,074 מ"ר, מתוכם בבעלות התובע 1234 מ"ר .

2.חלקה 37 בגוש 18859 ששטחה הכולל הוא 10,286 מ"ר ובבעלות התובע 6,857 מ"ר. (להלן: "המקרקעין").

התביעה כאן מוגדרת כתביעה כספית בגין דמי שימוש, שכן החלקות הנ"ל נמצאות בשימושו של קיבוץ מורן, ועל פי כתב התביעה, נעשו בהן עבודות פיתוח ללא הסכמתו של התובע.

בכתב התביעה טוען התובע, כי הוא זכאי לדמי שימוש משנת 1993 ועד לשנת 2003, וזאת לאחר שבגין שנים קודמות ולאחר הליכים שונים בין הצדדים, קיבל התובע דמי שימוש מהנתבעת במיוחד לאור זכות השימוש הבלתי הדירה אשר העניקה הנתבעת לקיבוץ מורן.

הסכום הנתבע על ידי התובע על פי הערכת השמאי, מר אמון כמאל, מסתכם ב-890,045 ₪ .

התובע צרף לכתב תביעתו את נסחי הרישום של החלקות, וכן התכתבות בינו לבין נציגים של הנתבעת - אנשי מינהל מקרקעי ישראל במחוז הצפון.

כתב התביעה הוא לקוני מאוד ואין בו פרטים נוספים מעבר לאמור לעיל.

הגנתה של הנתבעת:

א.יש לדחות את התביעה על הסף בגין התיישנותה בכל הקשור לדמי השימוש הנתבעים בין השנים 1993-1998.

ב.יש לדחות את התביעה לגופו של עניין שכן התביעה סתמית, אינה מבוססת על שומה כלשהי, ואיננה מבהירה לפי אילו קריטריונים חושבו דמי השימוש הנתבעים.

טענה נוספת בפי הנתבעת היא, כי כל ההתכתבות אשר צורפה לכתב התביעה, היא התכתבות אשר נוהלה במסגרת משא ומתן ויש להוציאה מתיק בית המשפט.

הנתבעת טוענת כי התובע מתנהג בצורה חסרת תום לב, כאשר הוא מעלים מבית המשפט מסמכים מהותיים הקשורים להליכים הקודמים בינו לבין הנתבעת, ומתייחסים לנסיבות המיוחדות במסגרתן רכש התובע זכות בעלות בחלקים מן החלקות.

התובע רכש את חלקו במקרקעין בשנת 1984. החזקה במקרקעין הועברה לקיבוץ מורן על ידי הסוכנות היהודית וממ"י כבר בשנת 1979, ובטרם רכש התובע את חלקו במקרקעין וממשפחת אבו חילו עימה ערך המינהל הסכמים לרכישת וחילופי מקרקעין.

לדעת הנתבעת, יש לחשב את דמי השימוש, ככל שזכאי להם התובע, על פי פסק הדין של כב' השופט יצחק כהן, בע"א 304/08, בית המשפט נצרת, סעיפים 14,15 לפסק הדין, דהיינו: יש לחשב את דמי השימוש על פי שווי השימוש במקרקעין כשימוש חקלאי ללא התחשבות בהשבחות שנעשו בהן וללא המחוברים אשר הוקמו על ידי הסוכנות ו/או הקיבוץ. כך גם המליצה כב' השופטת שטרסברג כהן בפסק הדין בת"א 1941/84, בית המשפט המחוזי בחיפה, וכך קבע גם כב' השופט רניאל בת"א 14347/04 של בית המשפט השלום בחיפה.

טענה נוספת בפי הנתבעת היא, כי על פי פסיקת בית המשפט יש לחייבה רק במחצית דמי השימוש הראויים היה ויקבעו כאלה, שכן מחצית אחרת צריך לשלם הקיבוץ, כפי שנקבע בפסק הדין של כב' השופט רניאל בת"א 14347/04.

הנתבעת צרפה לכתב הגנתה את פסקי הדין של בית המשפט, המחוזי בנצרת ע"א 304/95 של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 1941/84, ושל בית משפט השלום בטבריה בת"א 1215/92 1017/94.

ב"כ הנתבעת מצטט במסגרת כתב ההגנה חלקים מפסקי הדין המתייחסים בין השאר לרקע לרכישת התובע את המקרקעין בשנת 1984, וטוען כי, התובע מושתק מלטעון טענות או עובדות הסותרות את הקביעות השיפוטיות אשר נקבעו בפסקי דין אלו, דהיינו בסיס חישוב דמי השימוש המגיעים לתובע.

אחת מטענות ב"כ התובע היא, כי למרות מה שנאמר בפסקי הדין, הרי היתה התחייבות של פרקליטות המדינה כי בהערכת דמי השימוש, יקחו בחשבון גם את הפיתוח. יתר על כן הסכומים אשר נתבעו על ידו הם סכומים אשר היתה הסכמה לגביהם ואף הוצעו על ידי הנתבעת אלא שבגלל המחלוקת לעניין הריבית, לא הגיעו לכלל הסכם.