עיסא נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול הודאת איסור שימוש ברכב אשר ניתנה למבקש 1 לאחר שנהג מטעמו ביצע עבירה לכאורה על תקנה 168 בתקנות התעבורה.

המבקש הינו בעלים של חברת משאיות ויחד עם אחיו הוא מנהל חברה שבבעלותה 10 משאיות.

אחד מנהגי החברה נתפס כאשר נהג במשאית יותר מ-14 שעות רצופות ללא ביצוע הפסקה כנדרש.

כתוצאה מכך הפעיל קצין משטרה כלפי המשאית את התוספת השביעית שבפקודת התעבורה והורה על תפיסת הרכב למשך 30 יום.

ב"כ המבקש טען כי הוראות סעיף 57 ב(ב) בפקודת התעבורה חלות לגבי המבקש, שכן הוא עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה. הוצג מסמך עליו החתים המבקש את הנהג בו התחייב הנהג לבצע הפסקות כנדרש.

ביחס לשאלתי האם בוצעו פעולות פיקוח נוספות כלפי הנהג, הובהר שלמעט מסמך זה והסבר בעל פה שניתן לנהגים לא בוצעו פעולות נוספות.

דיון -

אכן השבתה מנהלית של רכב טרם הורשע אדם בדין מהווה מעשה מנהלי קיצוני המצדיק בחינה קפדנית של תקינות המעשה המנהלי ברמה הטכנית וכן בחינה מהותית של הפעלת שיקול הדעת ע"י מקבלי ההחלטות.

המחוקק הגיע למסקנה כי מול זכותו של אזרח לחופש תנועה ולהגנה על הקניין שלו ניצבת זכותו של הציבור לנוע בביטחון בדרכים מבלי שנהגים רדומים או עייפים יסכנו את חייו.האיזון בין זכויות אלו יצר את התוספת השביעית בפקודת התעבורה, תשכ"א-1961, אליה הוכנס מספר מצומצם של עבירות כאשר מבצען לכאורה יהיה צפוי לתפיסת רכבו טרם משפט גם אם הרכב בו נהג אינו בבעלותו.

על הנוהג ברכב לדעת כי החלטתו לנהוג ברכב כאשר הוא חורג משעות המנוחה וההפסקות בנהיגה אותן קבע המחוקק מהווה נטילת סיכון במודע לאפשרות של השבתת רכבו ובכך השיג המחוקק אמצעי הרתעה יעיל נוסף למלחמה בתאונות הדרכים בכלל ובתופעת הנהיגה בשכרות בפרט.

רק במקרים נדירים ומיוחדים יורה בית המשפט על השבת הרכב לבעלים שכן השבה גורפת של רכבים ללא נימוקים מיוחדים תרוקן מתוכן את כוונת המחוקק.

ב"כ המבקש תאר זיקה של יחסי עובד מעביד בין המבקש 1 למבקש 2.

המבקש 1 לא חלק על הטענה כי הנהג מטעמו אכן חרג משעות העבודה המותרות ולא ביצע הפסקה כנדרש.

לדבריו העובד רצה לפצות בשעות עבודה על היעדרות קודמת שלו ממנה.

עוד הוסיף ואישר המבקש 1 כי ברשותו מערכת פיקוח מרחוק אחר המשאיות לפיה יכול הוא לראות את מיקום המשאית וכן לדעת האם המנוע פועל או מדומם.

בנסיבות המתוארות לעיל, ברור לחלוטין כי המבקש לא עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה ולא התקיימה לגביו הוראת סעיף 57 ב (ב) בפקודת התעבורה.

בעוד יכול וצריך היה המבקש 1 לפקח על עובדו כי יקפיד לדומם את המשאית ולנוח כפי שקבוע בחוק, הסתפק הוא בהחתמתו כל מסמך שאין בו כל פיקוח או בקרה אפקטיבית אחר פעילות הנהג.

בדיוק בשל היעדר הבקרה והפיקוח של המעביד, יכול היה הנהג לחרוג משעות העבודה המותרות ובכך סיכן הנהג ואגבית גם מעבידו את כל מי שנע בדרכים בסמוך לנהג המשאית.

אין כל נפקות לטענת ב"כ המבקש כי הנהג לא היה עייף.