עילבון נ' אבו חנין

החלטה

הבקשה

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגד הנתבע במעמד צד אחד, ביום 2.6.04 (להלן: "פסק הדין").

התובעת הגישה כנגד הנתבע תביעה בסדר דין מקוצר על סך של 166,666 ₪, לתשלום חוב ארנונה וצריכת מים עבור נכס מקרקעין הידוע כגוש 15412 חלקה 40, בהיותו מי שרשום כבעלים ו/או מחזיק בנכס הנ"ל בספרי התובעת. בדיון שהתקיים ביום 2.6.04 התייצב ב"כ התובעת, אך מי מטעם הנתבע לא התייצב, על אף שזומן כדין. לפיכך, בית המשפט נעתר לבקשת ב"כ התובעת והוציא תחת ידו פסק דין המקבל את התביעה במלואה ומחייב את הנתבע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. פסק דין זה הוא אשר מבוקש ביטולו במסגרת הבקשה עסקינן.

במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין והתצהיר התומך בה, המבקש טוען כי בפיו טענות הגנה טובות כנגד התביעה, שכן הנכס נשוא התביעה לא היה בחזקתו, בתקופה הרלוונטית, בה היה נתון תחת צו הרחקה ושהה בדרום הארץ. לעניין אי התייצבותו לדיון שבמסגרתו ניתן פסק הדין, המבקש טוען כי ב"כ הקודם, עו"ד מאזן נסאר, לא עדכן אותו אודות הדיון ואף לא הודיע לו אודות פסק הדין שניתן כנגדו. על פי הנטען בבקשה, פסק הדין מעולם לא הומצא לנתבע, ונודע לו אודותיו רק בשלב זה, מבדיקה שעשה ב"כ הנוכחי לתיקים התלויים ועומדים נגדו. כן טוען הנתבע כי מבדיקה שערך ב"כ מתברר כי לשכת עורכי הדין שללה בסמוך לאחר פסק הדין את רשיונו של עו"ד נסאר למשך שנה.

התובעת הגישה תגובה לבקשה, במסגרתה היא מתנגדת לביטול פסק הדין, בין היתר, מחמת השיהוי הרב בהגשת הבקשה. לטענת התובעת, כבר ביום 21.7.04 נפתח תיק הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין ואזהרה בדבר פתיחת תיק ההוצאה לפועל נמסרה לנתבע עוד ביום 21.8.04, כפי שמשקף דו"ח פירוט אירוע לתיק ההוצאה לפועל שצורף לתגובה. משהוגשה הבקשה לביטול פסק הדין בחלוף כשמונה וחצי שנים ממועד ידיעת הנתבע אודות פסק הדין, הרי שהנתבע החמיץ את המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין. זאת ועוד, בקשתו של הנתבע נעדרת התייחסות למועד המדוייק שבו נודע לו, לטענתו, אודות פסק הדין, שכן במסגרת התצהיר צויין כי "בשלב זה", אך לא ברור לאיזה שלב הכוונה. התובעת טוענת עוד כי במסגרת תיק ההוצאה לפועל שנפתח לביצוע פסק הדין אף ננקטו כנגד הנתבע הליכים, לרבות עיקולים על חשבון הבנק המתנהל על שמו בבנק הפועלים. טענות הנתבע אודות רשלנות ב"כ הקודם אינן רלוונטיות לבקשה וככל שהנתבע עומד עליהן, עליו להגיש תביעה בעניין או לפנות ללשכת עורכי הדין. טענתו של הנתבע בדבר שהייתו בדרום הארץ עקב צו הרחקה לא נתמכה באסמכתא כלשהי ואין בה כדי לשמש הגנה כנגד התביעה.

במסגרת תשובתו לתגובת התובעת, הנתבע חוזר על טענותיו בבקשה ומדגיש כי אין הוא חב בחיובי ארנונה לתובעת, שכן מעולם לא החזיק בנכס נשוא התביעה. לטענתו, המחדל שהוביל למתן פסק הדין הוא מחדל של ב"כ הקודם. הנתבע מכחיש את הטענה בדבר נקיטת הליכים כנגדו במסגרת תיק ההוצאה לפועל. הנתבע טוען עוד כי התובעת פעלה כנגדו בשני תיקי הוצאה לפועל, ורק לאחרונה סגרה אחד מהם. הדבר נזקף לחובתה ומצביע על התנהלותה הלקויה והשרירותית.

דיון והכרעה

המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד הוא 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין. מועד זה נקבע בחיקוק – תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").

במקרה דנן, לא הוצג לעיוני אישור מסירה המשקף המצאת פסק הדין לנתבע, ברם, התובעת צירפה לתגובתה העתק דו"ח פירוט אירוע המופק ממערכת ממוחשבת המקושרת למערכת ההוצאה לפועל ושממנו עולה כי האזהרה בדבר פתיחת תיק ההוצאה לפועל נמסרה לנתבע עוד ביום 12.8.04. רישום של מסירת אזהרה בדו"ח המצורף, המשקף את הרישומים במערכת ההוצאה לפועל, יוצר חזקה כי האזהרה אכן הומצאה לנתבע במועד המצויין במסירה מלאה כדין. במצב דברים זה, מוטל הנטל על הנתבע לשכנע בדבר אמיתות טענתו כי לא קיבל את האזהרה ולא ידע אודות פסק הדין. הנתבע לא עמד בנטל זה. הנתבע לא טען כי ניסה לאתר העתק האזהרה ולהתחקות אחר החתימה המופיעה על גביה וכל שעשה היה להסתפק בהכחשה כללית וגורפת. הנתבע אף לא ציין בבקשתו את המועד המדוייק שבו נודע לו אודות פסק הדין והסתפק בטענה כללית, כי "בשלב זה" ומבדיקה שעשה ב"כ נתגלה לו דבר פסק הדין. העדר פירוט אודות המועד המדוייק שבו נודע לו אודות פסק הדין בצירוף העובדה כי ייפוי הכח המצורף לבקשה נחתם ביום 17.11.11 ואילו הבקשה עסקינן הוגשה ביום 12.1.12, מחזקים את המסקנה כי הבקשה עסקינן הוגשה באיחור.

תקנה 528 לתקנות דורשת טעם מיוחד לצורך הארכת מועד שנקבע בחיקוק. במקרה דנן, הנתבע לא הגיש בקשה להארכת מועד וממילא לא הראה כל טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד. די היה בנימוק זה לבדו כדי להצדיק את דחיית הבקשה, אך, למעלה מן הצורך, יוטעם כי גם אם הבקשה היתה מוגשת במועד, אין בידי לקבלה, הכל כפי שיבואר להלן.

ההלכה הפסוקה בשאלת ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר, נקבעה בפסק הדין המנחה של כבוד השופט זוסמן בע"א 64/53 כהן נ' יצחק, פ"ד ח' 395, אשר קבע כי:

"פסק הדין אשר ניתן שלא כהלכה דרך משל: מבלי שהנתבע הוזמן כחוק – רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק..

ניתן פסק דין כהלכה יציג לעצמו בית המשפט אשר אליו פנה הנתבע בבקשת ביטול שתי שאלות אלו:

ראשית, מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא רשם הופעה, או לא הגיש את הגנתו או לא הופיע בתאריך הקבוע לבירור המשפט.

שנית, ושאלה זו חשובה לאין ערוך מהראשונה – מה הם סיכויי ההצלחה של הנתבע המבקש"

ראה בנוסף, לענין זה :

ע"א 442/89 עלאדין ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (3), פ"ד 824; ע"א 164/63 פרידמן נ' פרידמן, פ"ד י"ז 349.

במקרה דנן, אין חולק כי פסק הדין ניתן כדין עקב אי התייצבות הנתבע וב"כ לדיון. ביטול פסק הדין מבוקש, איפוא, לפי שיקול דעת בית המשפט ולא מחובת הצדק. לפיכך, יש לבחון האם סיפק הנתבע מענה לשתי השאלות שעל בית המשפט לשוות לנגד עיניו בבואו לבטל פסק דין שניתן כדין.

לעניין סיבת המחדל, הנתבע משליך את מלוא יהבו על ב"כ הקודם, אשר התרשל, על פי הנטען, בכך שלא הודיע לו אודות מועד הדיון שהיה קבוע בתיק. הגם שטעות ו/או מחדל של עו"ד נזקפים גם לחובת שלוחו, ניתן היה לשקול קבלת טיעון זה כצידוק למחדלו של הנתבע, אילו היתה הטענה מועלית בסמוך לאחר קיום הדיון ומתן פסק הדין. ברם, העלאת טענה זו כיום, בחלוף כשמונה וחצי שנים ממועד קיום הדיון, אינה יכולה להוות צידוק למחדל, שכן למחדלו הנטען של ב"כ הנתבע הצטרף מחדל רבתי של הנתבע עצמו, אשר נמנע משך שנים מלברר אודות גורל התביעה שהוגשה כנגדו . בהקשר זה, אין בידי לקבל את טענת הנתבע, לפיה הוא סמך על ב"כ הקודם, אשר ציין בפניו כי התיק שלו נסגר. ראשית, טענה זו לא נטענה במסגרת הבקשה והתצהיר והיא עלתה לראשונה במהלך החקירה. שנית, הנתבע העיד בעצמו כי ב"כ הקודם ציין כי בפניו כי אינו יכול להמשיך בתיק עקב שלילת רישיונו. ככל שאכן נאמר לנתבע באותה פגישה כי התיק נסגר, אזי לא ברור מדוע היה צורך להמשיך טיפול כלשהו בתיק שכבר נסגר. מעבר לחוסר ההיגיון שבטענה, הרי שטענתו זו של הנתבע סותרת את טענתו בתצהיר לפיה נודע לו אודות שלילת רישיונו של ב"כ הקודם עקב בדיקה של ב"כ הנוכחי. ושלישית, גם לפי גרסתו של הנתבע, ב"כ הקודם לא אמר לו בוודאות כי התיק נסגר, אלא ציין בפניו כי הוא "חושב" שהתיק נסגר. בנסיבות אלו, משנאמר לנתבע כי ב"כ אינו יכול להמשיך לייצגו חובה היה עליו לבדוק אם התיק נסגר בוודאות, וזאת במיוחד בשים לב לנסיבות שבהן הופסק הייצוג – שלילת רישיונו של עורך הדין. משנמנע הנתבע מלעשות כן, אין לו להלין אלא על עצמו.