עיזבון המנוחת תאמר נזאר עראר ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

פסק דין

התביעה

זוהי תביעה לפיצויים בגין מותו של המנוח תאמר נאזר עראר, יליד 1991, תושב הכפר קראות בני זייד שבנפת רמאללה (להלן – "הכפר"). התובעים הינם עזבון המנוח, אביו ואמו. לטענת התובעים המנוח נהרג כתוצאה מירי רשלני של כוחות צה"ל שפעלו בכפר. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 26/05/03 נכנס כוח צה"ל לכפר בעת שהמנוח וחבריו שהו סמוך לבית המנוח. באותה עת לא היו הפרות סדר בכפר. לפתע נשמעו יריות והמנוח נפגע בראשו ונהרג. מכאן התביעה.

טענות הנתבעת

הנתבעת מכחישה כי המנוח נהרג במועד ובנסיבות הנטענות. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי בעת שכוח צה"ל שהה בכפר הוא הותקף באבנים ובברזלים, ולכן גם אם ירה הכוח ופגע במנוח הרי שמדובר בפעולה מלחמתית. הנתבעת טוענת כי בנסיבות העניין נשקפה סכנה לחיי החיילים ולכן גם אם בוצע ירי הרי שהוא לא היה רשלני.

דיון והכרעה

פעולה מלחמתית

סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב – 1952, קובע כי:

"אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא הגנה לישראל"

הגדרת המונח "פעולה מלחמתית", שבסעיף 1 לחוק, הורחבה בתיקון מספר 4 לחוק, משנת 2002, והיא כוללת:

"... כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף".

כבר לפני התיקון לחוק התמודדה הפסיקה בשאלה מהי "פעולה מלחמתית". בפסק הדין המנחה בפרשת בני עודה נפסק כי פעולה מלחמתית הינה פעולה אשר יוצרת סיכונים מיוחדים – מלחמתיים – שאינם מתאימים להסדרה באמצעות דיני הנזיקין. (ראו – ע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל פ"ד נו(4) 1). בפרשת בני עודה התייחס כב' הנשיא ברק למצבי ביניים שבהם פעולה שיטורית הופכת, מכורח הנסיבות בשטח, לפעולה מלחמתית שדיני הנזיקין אינם חלים עליה:

"טול מקרה של יחידה צבאית המסיירת באזור לשם שמירה על הסדר. כל עוד היא מבצעת תפקידי שיטור רגילים, ובגדר הסיכונים הרגילים של פעולת משטרה, אין לראות בפעולותיה "פעולות לחימה". לא כן אם מגיע שלב של התפרעות, רגימות אבנים ואף ירי, המעמיד את חיילי היחידה בסכנה. במצב דברים זה הפעולה חדלה להיות פעולת שיטור על סיכוניה הרגילים, והופכת לפעולת לחימה הכרוכה בסיכונים מיוחדים"

(שם, בעמ' 8).

בהמשך לכך נפסק במקרה אחד, שבו סיור שגרתי נקלע למצוקה עקב חסימת דרכו והשלכת אבנים וחפצים אחרים לעברו, כי הסיור הפך מפעולת שיטור לפעולה מלחמתית, ולכן נדחתה באותו מקרה תביעת הפיצויים של התובע אשר נפגע מירי כדור גורמי שירה אחד מחיילי הסיור (ראו – ע"א 8384/05 סאלם נ' מדינת ישראל – פורסם באתר נבו).

נפנה, אם כן, ליישם את האמור לעיל על נסיבות האירוע נשוא התביעה שלפניי.

נפתח במטרת כניסת הכוח לכפר. לדברי מפקדי הגזרה, אשר העידו בפניי, הכפר שבו עסקינן הינו כפר שבו אירעו הפרות סדר תכופות וחמורות, אשר כללו זריקת אבנים, בקבוקי תבערה ואפילו ירי על כוחות צה"ל (עדות אל"מ מ.א. בעמ' 6 ש' 15-9; עדות סא"ל אורן עמ' 16 ד' 21-16); סא"ל אורן העיד כי את הכפר חצה ציר מפותל. לדבריו תושבי הכפר נהגו להציב מחסומים בציר ולתקוף באבנים ובקבוקי תבערה את החיילים שעסקו בפינוי המחסום, זאת תוך ניצול מימד הגובה של הכפר ששלט על הציר ((עמ' 17 ש' 24-22).

תא"ל ר.נ. שימש בתקופה הרלבנטית לענייננו כמח"ט הגזרה (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 20/01/10 ש' 1). לדבריו, כוחות צה"ל פעלו בתוך הכפר באופן שגרתי משתי סיבות; האחת – להקשות על גורמים עוינים לארגן ולהוציא אל הפועל פיגועי תופת בערי ישראל (עמ' 3 ש' 12-6), והשנייה – לסכל פיגועי ירי שבוצעו בצירים שבאזור הכפר (עמ' 3 ש' 27-20). בתגובה לתזה שהציג ב"כ התובעים, לפיה מטרת הכוח שנכנס לכפר הייתה לשמור על הציר פתוח לתנועת ישראלים, השיב תא"ל ר.נ. כי מטרת הכוח הייתה לסכל פיגועי ירי שבוצעו תוך תנועה של פעילי טרור בכלי רכב שנעו על הצירים (עמ' 7 ש' 28-21).

המסקנה העולה מעדויות אלה הינה שכניסת כוח צה"ל לכפר נועדה לשם מניעת פעולות טרור, ומכאן שהפעילות שביצעו החיילים עובר למות המנוח נכנסת לכאורה להגדרת "פעולה מלחמתית" שהוספה בתיקון 4 לחוק הנ"ל. ואולם בכך אין די, שכן כדי להכריע בשאלת קיומה של פעולה מלחמתית יש לברר האם הפעולה שביצעו החיילים נעשתה "בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף", כלשון ההגדרה הנ"ל. יש לברר, אם כן, האם עובר למות המנוח החיילים הותקפו והאם הם היו בסכנת חיים. לצורך מתן תשובה לשאלה זו אסקור תחילה את עדויות עדי התובעים שנכחו בכפר עובר למות המנוח, ולאחר מכן אסקור את עדויות החיילים שהיו מעורבים באירוע.

כל העדים מטעם התובעים טענו כי לא התחוללה זריקת אבנים בכפר ביום האירוע. לגרסתם הם שמעו או ראו יריות, אך הם לא ראו שמישהו השליך אבנים על החיילים שהיו בכפר. גרסה זו איננה משכנעת משני טעמים. ראשית, אם לא נזרקו על החיילים אבנים מדוע החיילים החליטו לפתע פתאום לעצור את שני הג'יפים שהשתתפו בפעילות ולרדת מהם, למרות שברור כי מעשה שכזה מעלה את הסיכון לחייהם? יצוין כי אחד החיילים העיד שהירידה מהג'יפ הייתה חלק משגרת הפעילות, ברם טענה זו איננה הגיונית ואינה נתמכת בעדויות יתר החיילים. ושנית, וזה העיקר, בדו"ח מבצעים יומי לתאריך האירוע (ת/2) נרשם כך: