עיזבון המנוח יוסף חלבה נ' אבי בנימיני

פסק דין

כללי

1.לפני ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט אלכסנדר רון), בת.א 6093/05, מיום 20.10.09, בגדרו התקבלה תביעת המשיב להשבת כספים ששילם למס הכנסה בגין אי ניכוי מס במקור מדמי שכירות ששילם למערער. בנסיבות אלו, חויב המערער לשלם למשיב סך של 24,381 ₪, בתוספת ריבית והצמדה מיום 1.1.02, הוצאות משפט ושכ"ט בסך 15,000 ₪, בתוספת מע"מ, וכן החזר אגרה בסך 2,114 ₪.

תמצית העובדות הצריכות לעניין

2.המשיב שכר חנות, אשר הייתה רשומה על-שמו של מר יוסף חלבה ז"ל (להלן: "המנוח"), לתקופה של כעשר שנים – עד לשנת 2004. בשנת 1998 הותקנו צו מס הכנסה (קביעת דמי שכירות – הכנסה לעניין ניכוי במקור), התשנ"ח-1998, וכן תקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלום דמי שכירות), התשנ"ח- 1998. בהתאם לכך, ולפי סעיף 164 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), היה על המשיב, החל ממועד זה ואילך, לנכות מדמי השכירות ששילם, אשר נחשבו כחלק מהכנסותיו של המערער (עיזבון המנוח), מס במקור בשיעור של 35%.

3.והנה, שעה שנערכה ביקורת של רשויות המס על ספרי החשבונות שניהל המשיב לשנת 2004, התברר כי הלה לא ניכה מדמי השכירות מס במקור כמתחייב על-פי דין. משכך, ובהתאם לסעיף 32 לפקודה, נפסלו, בגדר הדוחות הכספיים שהגיש, שומות הוצאותיו לשנות המס 2000, 2001 ו-2002. בשל כך, הגיש המשיב את התביעה נשואת הערעור כנגד המערער ואחד מיורשי העיזבון, מר יעקב חלד (נתבע 2 בערכאה קמא), בגדרה טען כי לא ניכה המס במקור כמתחייב על-פי דין, בשל מצג-שווא שהציגו בפניו יורשי העיזבון, לרבות מר חלד, לפיו בחזקתם פטור מניכוי מס במקור. דא עקא, שחרף הבטחותיהם הרבות להמציא לו את הפטור האמור, הם לא עשו כן, ולפיכך נאלץ הוא עצמו לשאת בתשלום המס.

סקירה תמציתית של ההליכים המשפטיים הרלוונטיים לענייננו

4.בטרם יובאו קביעותיו של בית משפט קמא, ועל מנת להקל על מלאכת הדיון בערעור, יש להתחקות אחר הרצף הכרונולוגי של ההליכים המשפטיים שקדמו להגשת התביעה נשואת הערעור על-ידי המשיב, וכן להליכים המשפטיים שהתנהלו במקביל לדיון בתביעה.

5.לאחר שנערכה ביקורת המס על חשבונותיו של המשיב, ועוד בטרם הוגשה על-ידו התביעה נשואת הדיון, הגיש המערער כנגד המשיב תביעה לפינויו מן הנכס. תביעה זו – סופה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין על-ידי כב' הרשם א' פוני (ת.א. 9635/04, מיום 24.10.04; ראו: תיק מוצגים של המשיב, מש/3, נספח כו; להלן: "תביעת הפינוי"). מאחר שהמשיב לא הצליח לגבות מן המערער את סכומי המס שנאלץ לשלם לרשויות המס בגין אי ניכוי המס במקור מדמי השכירות, הגיש נגד המערער את התביעה נשואת הערעור, אשר התבררה תחילה בפני כב' השופט סובל, ולאחר מכן עברה להידון בפני כב' השופט רון. המערער, בתגובה, הגיש בקשה למחיקת התביעה על הסף, אשר נדחתה ביום 15.1.06 (תיק בש"א 8556/05 שנדון במאוחד עם תיק בש"א 9148/05; ראו: מש/6; להלן: "החלטה בבקשה למחיקה על הסף").

6.בהחלטה מיום 10.07.08 נדחתה בקשתו של ב"כ המערער לקבלת צו גילוי מסמכים, שכן הגשתה בשלב זה של בירור התביעה, לאחר שהוגשו כבר תצהירי עדות ראשית, ולאחר שהדיון התעכב כבר בכשנתיים על-מנת למנות מנהל לעיזבון, "מקומה לא יכירנה" (ראו: מש/10, סעיף 2; להלן: "החלטה בבקשה לגילוי מסמכים").

7.לאור השתהות המערער בהוצאת צו ירושה, הגיש המשיב בקשה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, למינוי מנהל זמני לעיזבון (המערער). בקשתו התקבלה ביום 25.3.03 (כב' השופט בן ציון גרינברגר, ת"ע 41160/07, בית משפט לענייני משפחה בירושלים; ראו: מש/12), וב"כ המערער, עו"ד זאגא, מונה כמנהל העיזבון (ראו: מש/13). כן התקבלה בקשתו של המשיב להשית על המערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, זאת בשל התנהלותו של המערער, אשר גרמה להימשכותם שלא לצורך של ההליכים למינוי מנהל עיזבון (ראו: מש/14). ערעורו של המערער על החלטת בית המשפט לענייני משפחה לבית המשפט המחוזי בירושלים נדחה (עמ 163/08 מיום 24.12.08; ראו: מש/15).

עד כאן, בתמצית, ההליכים המשפטיים הרלוונטיים לענייננו.

פסק-דינו של בית-משפט קמא

8.בפסק-דינו ערך בית-משפט קמא אבחנה בין השאלה העיקרית שיש לדון ולהכריע בה לצורך הכרעה בתביעה נשואת הערעור – האם זכאי המשיב להשבת הסכומים ששילם למס הכנסה בגין אי ניכוי מס במקור – לבין טענות נוספות שהעלו באי-כוח הצדדים, אותן מצא כבלתי רלוונטיות לצורך ההכרעה בתביעה, ביניהן – השאלות הבאות: האם ביקש המשיב מהמערער שיציג הפטור בפניו, באיזה מועד, ומה הייתה תגובתו של האחרון לבקשתו; האם אי ניכוי המס במקור מדמי השכירות מהווה עוולה שאין באפשרותה להקים למשיב עילת תביעה; לבקשת מי מן הצדדים שולמו דמי השכירות במזומן; וכן, האם היה על המשיב לציין בפני רשויות המס את שמות יורשי העיזבון, כך ששומת הוצאותיו בהתאם לסעיף 32א לפקודה לא תפסל.

9.באשר לשאלת הליבה, קבע בית משפט קמא כי המשיב זכאי להשבה של הכספים ששילם, וזאת מן הטעמים הבאים:

ראשית, בהסתמך על ספרות מקצועית ופסיקה מבית מדרשו של בית המשפט העליון קבע בית משפט קמא, כי יש לאבחן בין חובת תשלום המס החלה על המערער, לבין חובת ניכוי המס במקור החלה על המשיב. במקרה דנן, לא רק שהאחרון שילם לראשון דמי שכירות מלאים, מבלי שקיזז מהם מס במקור, אלא אף נאלץ לשלם סכומי-יתר לשלטונות המס לאחר פסילת שומת הוצאותיו, ובכך למעשה פרע את חובו של המערער, בבחינת "דין הפורע חוב הזולת", כאמור בסעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר שלא במשפט").

שנית, בית-משפט קמא קיבל את טענת ב"כ המשיב, לפיה קיימת לו עילת השבה אף מן הבחינה החוזית, שכן אי המצאת הפטור למשיב, תוך ידיעה כי ייגרם לו נזק כתוצאה מכך, הינה התנהלות שאינה בדרך מקובלת ואינה בתום לב, החורגת מן ההתנהגות הנדרשת בין צדדים לחוזה, ומכאן שעל המערער לפצות המשיב עבור נזקיו. עוד קבע בית-משפט קמא, כי עדותו של המערער איננה מהימנה, שכן הלה הודה שלא דיווח על הכנסות העיזבון למס הכנסה, ואף לא מסר למשיב קבלות על דמי השכירות ששילם.

עם-זאת קבע בית-משפט קמא, כי סכום ההשבה לא יעמוד על 51,600 ₪ – הוא סכום התביעה שהוגשה על-ידי המשיב – זאת נוכח העובדה כי הלה הגיש מסמכים שמקורם הנו אך לכאורה במס הכנסה, מאחר שאלה הוגשו שלא באמצעות עד מתאים ואף מבלי שצורפו כנספחים לתעודת עובד ציבור כנדרש לפי סעיף 23 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"). כתוצאה מכך, לא היו בפני בית-משפט קמא מלוא הפרטים אודות הסדר התשלומים בין המשיב לבין רשויות מס הכנסה, שייתכן וכלל חיובי מס נוספים שאינם מעניינו של המערער. ואולם, בית-משפט קמא אימץ את גרסתו של המשיב, לפיה שילם סכומים ניכרים למס הכנסה, ואף קבע כי "המסמכים שצורפו לתצהירו (של המשיב – צ.ס) נחזים כאותנטיים" (ראו: עמ' 6 לפסק הדין). זאת ועוד נקבע, כי גם על כתפי המשיב רובצת האחריות לחיובו על-ידי מס הכנסה, שכן היה עליו לנכות המס במקור, כנדרש על-פי חוק, ובתוך כך להקטין את נזקו. לאור האמור, קבע כאמור בית-משפט קמא, כי על המערער לשלם למשיב סך של 24,3481 ₪ בלבד, בתוספת ריבית והצמדה, הוא הסכום שהיה על המשיב לנכות במקור מדמי השכירות בתקופה הרלוונטית.

עיקרי טענות המערער

10.ב"כ המערער סבור, כי המשיב לא יכול היה לבסס את תביעתו על דיני עשיית עושר ולא במשפט מחמת חוסר יריבות. משכך, היה על בית משפט קמא למחוק את תביעתו על הסף. כן הטעים, כי היות והמשיב עבר על הוראות הפקודה, ולא ניכה מס במקור כנדרש, הוא אינו זכאי להשבה, שכן מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה. זאת ועוד, ב"כ המערער סבור כי ביטול שומת הוצאותיו של המשיב על-ידי רשויות המס בשנים 2000, 2001 ו-2002, כאמור לעיל, איננה מבוססת, שכן הלה הגיש מסמכים שלא לפי הוראות סעיף 23 לפקודת הראיות. זאת ואף זאת, בהתאם לסעיף 32א לפקודה, לוּ טרח המשיב לציין את שמות יורשי העיזבון בפני רשויות המס לא הייתה נפסלת שומת הוצאותיו לשנים האמורות. עוד נטען, כי שגה בית-משפט קמא עת חישב מיוזמתו את שיעור סכום ההשבה שהגיע למשיב, מבלי שהאחרון הביא לכך כל ראיות. בנוסף, הסכום שפסק בית משפט קמא למשיב עבור הוצאות שכ"ט (15,000 ₪) אינו מידתי ביחס לגובה הפיצוי שנפסק (24,381 ₪), שכן הוא מהווה 75% ממנו. לאור כל אלה, עתר לביטול פסק-דינו של בית-משפט קמא, תוך חיוב המשיב בהוצאות משפט בשתי הערכאות ושכר טרחת עורך דין.