עיזבון ביינסין סולומון ואח' נ' בן יהודה ואח'

החלטה

ב-21/3/07 ארעה תאונת דרכים בה נהרג המנוח מר ביינסין סלומון שלמה ז"ל (התאונה ו-המנוח). בתאונה היו מעורבים שלושה כלי רכב והיו בה מספר רב של נפגעים ושני הרוגים, בהם המנוח. לעניינו רלוונטית העובדה שהמנוח נסע ברכב משא-אחוד מסוג טויוטה (הרכב הקל) שנפגע מאחור על ידי משאית שגררה נגרר (המשאית ו-הנגרר). המשאית הוסיפה ופגעה ברכב נוסף שאינו מענייננו.

המחלוקת הנדרשת להכרעה בשלב זה נוגעת לחלוקת נטל הפיצוי בין מבטחות הרכבים ובעיקר לחלקה של מבטחת הנגרר. מבטחת הרכב הקל (הראל חברה לביטוח בע"מ) ומבטחת המשאית (מגדל חברה לביטוח בע"מ) מסכימות כי בהתאם לצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), תשס"א-2001 (הצו) על הראל לשאת במחצית הפיצוי ואילו על מבטחות המשאית והנגרר לשאת ברבע ממנו כל אחת; אולם מבטחת הנגרר (אליהו חברה לביטוח בע"מ) סבורה כי אינה חייבת בפיצוי כלשהו בעיקר משום שהנגרר עצמו לא פגע ברכב הקל. הוסכם כי הצדדים יגישו סיכומים בשאלה זו וכי תינתן בה הכרעה מקדמית.

בחנתי את טענות הצדדים ומצאתי כי יש לדחות את טענותיה של מבטחת הנגרר וכי בהתאם לדין על מבטחת הרכב הקל לשאת ב-50% מהפיצוי לנפגע ועל מבטחות המשאית והנגרר לשאת ביתרת נטל הפיצוי בחלקים שווים – 25% כל אחת. להלן טעמי החלטתי:

סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (החוק) קובע כי "נגרר" הוא "רכב מנועי" ומוסיף וקובע כי "גרירתו" של רכב מנועי מהווה "שימוש ברכב". גרירה היא אפוא שימוש בשני כלי רכב מנועיים על ידי נוהג אחד (פרופ' יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית, תשס"ה) 57), ובמקום בו התאונה מתרחשת תוך כדי נסיעה יש לראות בגורר והנגרר כמכלול אחד (ת"א (ב"ש) 2141/05 רחמונוב נ' בן חמו [5/9/11]) ולהטיל אחריות על שתי המבטחות (ת"א (ב"ש) 2268/05 עזבון המנוח אבו קוש האני נ' כלל [16/8/07]). אדם הנפגע מחוץ לרכב זכאי אפוא לפיצוי ממבטח הגורר וממבטח הנגרר כאחד, ועמד על כך אנגלרד בספרו בעמ' 58:

"שעה שהנגרר מחובר לרכב הגורר אין משמעות רבה להיותו רכב מנועי בפני עצמו, משום, שכאמור, תאונת דרכים הנגרמת על ידו היא באותה מידה גם תאונה של הרכב הגורר. הבדל מעשי קיים במקרה של שני מבטחים שונים, אחד של הרכב הגורר ואחד של הנגרר. אם יש נוהג אחד ברכב הגורר הוא יחשב כנוהג גם בנגרר. התוצאה היא, כי אדם שנפגע מחוץ לכלי הרכב יכול לתבוע את הנוהג בשתי כשרויותיו, ודרכו את שני המבטחים" [הדגשה שלי].

והשוו גם פסק דינו של כב' השופט אור בע"א 922/91 אבו ג'אבר נ' הפול, פ"ד מח(3) 340 [1994].

בזמן התאונה נעשה במשאית ובנגרר שימוש משותף אחד ובלתי נפרד על ידי אותו נהג, ומכאן שהמנוח, שהיה נפגע חיצוני למשאית ולנגרר, זכאי לכאורה לתבוע את שתי המבטחות. אכן, בענייננו נסע המנוח ברכב שלישי ועל-דרך-הכלל חלה האחריות לפצות נפגע שכזה על מבטחת הרכב בו נסע (הראל), אולם בהתאם לסמכותו שבסעיף 17א לחוק לקבוע הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים, קבע שר האוצר בסעיף 2 לצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), הסדר מיוחד לחלוקת נטל הפיצוי בתאונה בה מעורב רכב כבד וקבע כי בתאונה שבין רכב קל לרכב כבד ישאו מבטחי הרכב הכבד, בחלקים שווים, ב-50% מהפיצוי שמבטחת הרכב הקל אמורה לשאת בו, ובלשון הצו:

"2. (א) אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים רכב כבד אחד או יותר ורכב קל אחד או יותר, ישלמו המבטחים של הרכב הכבד למבטחים של הרכב הקל, 50 אחוזים מן הפיצויים על נזקי גוף כמשמעותם בחוק, שהמבטחים של הרכב הקל חייבים בתשלומם עקב התאונה, למעט חבות לפי סעיף קטן (ב) או לפי סעיף 3(ב) לחוק; המבטחים של הרכב הכבד יהיו חייבים יחד ולחוד כלפי המבטחים של הרכב הקל ובינם לבין עצמם, יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים".

המונחים "רכב קל" ו"רכב כבד" מוגדרים בצו. הרכב בו נסע המנוח נכלל בהגדרת רכב קל רכב קל ואילו הנגרר נכלל בהגדרת רכב כבד (רכב שמשקלו הכולל המותר הוא יותר מ-4,000 ק"ג).

הואיל ובתאונה נעשה במשאית ובנגרר שימוש ברכב מנועי כהגדרתו בחוק על ידי נהג אחד, והואיל ובהתאם לדין נפגע חיצוני רשאי לתבוע את שתי המבטחות, יש לראות בגורר ובנגרר כרכב אחד לעניינו של סעיף 2 לצו ועל מבטחות הרכב הכבד לשאת בחלקים שווים במחצית הפיצוי שיפסק לנפגע.

טוענת אליהו כי חרף האמור אין להחיל אליה חיוב כספי שכן לא היה מגע בין הנגרר לבין הרכב הקל, ואילו בסעיף 2(ג) לצו נקבע כי "לענין חלוקת החבות לפי צו זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים, אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר". אינני מקבל עמדה זו. ראשית, מבחינה לשונית הסעיף אינו מחייב מגע בין הרכב הכבד לבין הרכב הנפגע דווקא ודי במגע עם רכב אחר כלשהו, לרבות, למשל, המשאית שגררה אותו. פרשנות זו מתיישבת עם מהות ההסדר המיוחד שנקבע לרכבים כבדים שבשל גודלם ועוצמתם יכול שישפיעו על רכבים אחרים גם בלא שיפגעו בהם במישרין. כך, למשל, סביר כי משקלו וגודלו של נגרר משפיעים על מאפייני נסיעת המשאית, על כושר הבלימה ועל עוצמת הפגיעה, ובכך הם משפיעים על תאונה גם אם הנגרר עצמו לא פגע ברכב אחר. שנית, כפי שראינו בעת התאונה נעשה במשאית ובנגרר שימוש אחד ובלתי נפרד ובהתאם לדין קמה חבות לשתי המבטחות ללא קשר לשאלת האשם או לזהות החלק שפגע ברכב הקל ואין רלוונטיות לתרומתו המדוייקת של כל אחד מהרכבים לתאונה. ושלישית, עמדתה של אליהו נוגדת את תכליתו של הסדר הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים המטיל על מבטחת רכב מנועי חובת פיצוי מוחלטת שאינה קשורה באשם (להבדיל מנזקי רכוש) וכן עם תכליתו של הצו שנועד לקבוע הסדרים אחידים וברורים לחלוקת הנטל בין המבטחות השונות בהתאם לסוגי הרכבים. שותף אני אפוא למסקנתה של כב' השופטת שחף בת.א. 2268/05 [לעיל] בסוגיה דומה (שם דובר בנהג משאית+נגרר שהתהפכו לתהום ולא בנפגע חיצוני):

"[]מאחר וכידוע האחריות המוטלת לפי סעיף 2 לחוק היא מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינה אם היה אשם או לא היה מצד הנוהג, בהיות המנוח נוהג בשני חלקים, שהם למעשה רכב אחד, שהשימוש בכל אחד מהם, שלמעשה היה שימוש אחד, בלתי נפרד, בוטח על ידי מי מהנתבעות, ומאחר ויש ליתן משמעות להוצאת תעודת ביטוח על ידי [מבטחת הנגרר] - שהרי קבלת טענותיה - תייתר הטלת חבות עליה, כמעט בכל מקרה בו היה נגרר מעורב בתאונה, והכוונה היא לתביעה בגין נזקי גוף, ולא לתביעה בגין נזקי רכוש - אני מוצאת כראוי ונכון לחייב הנתבעות בפיצוי התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהתאונה בה נפטר המנוח - בחלקים שווים, וליתן, כאמור לעיל, נפקות ומשמעות להוצאת תעודת ביטוח על ידי מי מהן".

הנה-כי-כן, נוכח כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי בהתאם לחוק, לצו ולתכליותיהם נדרשות מבטחות המשאית והנגרר (מגדל ואליהו) לשאת בחלקים שווים במחצית הפיצוי בו תחוייב מבטחת הרכב הקל (הראל).

תחולתו ותוקפו של הצו: אליהו מבקשת לערער את התשתית המשפטית עליה מושתתת חבותה בטוענה כי הצו צווה ופורסם בחוסר סמכות. לגישתה סעיף 17א לחוק, שמכוחו ציווה שר האוצר את הצו, "איננו כולל סמכות לקבוע כללים לחלוקת פיצויים בין מבטחיו של ברכב יחיד ולא לחלוקה הפיצויים בין המבטחים לבין עצמם במקרה, שיותר ממבטח אחד נטל על עצמו ביטוח של רכב אחד, כל זאת ככל שהדברים אמורים בזכויותיו לשיפוי של מבטח צד ג'" [כך במקור, ר.ח.]. דומה כי הכוונה לכך ששר האוצר הוסמך לקבוע הסדר בין מבטח המשאית והנגרר כאשר הם מחוברים ולא בינם לבין הרכב הקל. אולם עיון בסעיף 17א הנ"ל אינו תומך בגישתה של אליהו שכן בהתאם לסעיף "שר האוצר, לאחר שמיעת הארגון היציג של חברות הביטוח, באישור הועדה כהגדרתה בסעיף 10א לחוק תנאי תחרות, רשאי לקבוע הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים בהתחשב בסוגי הרכב השונים". הסעיף אינו מגביל את סמכותו של השר לקביעת הסדרים מסוג מסויים ואין יסוד לטענותיה של אליהו או לפרשנות המצמצמת שהיא נוטעת בו. אוסיף כי טענת התקיפה העקיפה של הצו נדחית ממילא גם בשל שיהוי במועד העלאתה, שכן מדובר בצו שחברות הביטוח נוהגות בהתאם לו זמן רב, ולא הובאה כל אסמכתא לכך שאליהו הסתייגה ממנו במשך השנים. שיהוי זה בהעלאת הטענה מביא, כאמור, לדחייתה.

קיומו של רישיון נהיגה: טענה אחרונה שטוענת אליהו היא כי לא הוכח שלנהג המשאית היה רישיון נהיגה, דבר שהוא תנאי לתחולת הביטוח. מדובר בטענה עובדתית שתוכל להתברר בהמשך ההליך, וקביעותי בהחלטה זו נוגעות למתווה המשפטי של החלוקה בלבד.

סוף דבר: אני מקבל את טענותיהן של הראל ומגדל ודוחה את טענותיה של אליהו. מצאתי כי בהתאם לחוק ולצו חלוקת הפיצוי בין המבטחות היא כלדקמן: הראל – 50%, מגדל – 25% ואליהו 25%. אליהו תשא בהוצאות מגדל והראל בסך 5,000₪ כל אחת שישולמו בסוף ההליך ללא קשר לתוצאותיו.

ניתנה היום, י"ט כסלו תשע"ב, 15 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: