עיון מחודש בפסק דין – בין בקשת צד מעוניין ליוזמת בית הדין; כוונת שיתוף – מבחניה ומשמעויותיה

א.ההבדל בין תנאי בקשה לעיון מחודש בפסק דין לסמכות בית הדין ליזום עיון כזה

לפנינו בקשתו של המבקש, המשיב בערעור שבו הכרענו לא מכבר, כי יעיין בית דיננו שנית בפסק דינו ויבטלנו.

המבקש טוען כי פסק הדין לוקה בטעויות עובדתיות, טעויות הלכתיות וטעויות משפטיות, ומבקש כאמור לעיל על יסוד תקנות קכח–קלא לתקנות הדיון. דומה שלא בכדי נקט המבקש בדרך של עשיית כל התקנות שבפרק הארבעה־עשר לתקנות הדיון למקשה אחת ולא נקב בתקנה המסוימת או בתקנות המסוימות המתאימות לבקשתו. רצוני לומר: על אף המכנה המשותף בין התקנות שבפרק האמור אין הוראותיהן זהות:

תקנה קכח עוסקת בבית הדין החושש כי טעה בפסק דינו. תקנות קכט–קל לעומתה עוסקות בבעל דין המבקש דיון מחודש. אך זאת לא על יסוד מחשבתו כי טעה בית הדין בפסק דינו – רשאי בעל דין אומנם לסבור כך, אולם לא הוא הקובע, כידוע – לו נזקקנו לדון מחדש בדינו של כל בעל דין הסבור, גם לאחר פסק דין, כי הצדק עימו למרות הכרעת בית הדין, לאמור כי טעה בית הדין, לא היו תמים הדיונים לעולם ועד, ועד עתה עוד 'תקוע' היה כל בית דין באחד התיקים הראשונים שבהם הכריע, שהלוא גם משתידָּחֶה בקשה כאמור זכאי בעל דין לכאורה להגישה שוב "בכל זמן" כלשון התקנה...

כל שהותר לבעל דין בתקנה קכט הוא לבקש דיון מחודש "על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם".

מתקשים אנו לדלות מן הבקשה רחבת הידיים שהגיש המבקש את הטענות העובדתיות או הראיות החדשות שנודעו למבקש, ככל שישנן כאלה לדעתו. לפיכך לעת הזאת דיינו בהוראה פשוטה אחת:

יואיל נא המבקש להגיש את בקשתו שנית ולפרט בה בבהירות ובתמציתיות מה הן לדעתו העובדות או הראיות החדשות שנודעו לו – הכול כנדרש בתקנה קכט(2) לתקנות האמורות.

ב.שלילת טענות המבקש נגד פסק הדין – לא מכוח זכות שמקנה לו התקנה אלא למען ייראה הצדק

עם זאת ולמעלה מן הצורך, אך למען ייראה הצדק ולא ייעשה בלבד, נשיב בקצרה על עיקרי טיעוניו של המבקש בדבר טעות כביכול של בית הדין. נוסיף ונאמר כי לו היינו משתכנעים מטיעוניו אכן היינו רשאים לעיין בדינו מחדש מכוחה של תקנה קל, שכן לו היינו סבורים אנו כי טעינו בפסק הדין – אחת היא לנו אם הייתה סברה זו נובעת מאליה או שהיינו מתעוררים לה על ידי הערתו של אחר, ובכלל זה המבקש, ועל כן אנו מוצאים לנכון להשיב כאמור בקצרה כדי לסבר את האוזן מדוע אין אנו סבורים אף כעת כי נפלה טעות בפסק דיננו. עם זאת נשוב ונדגיש כי אפשרות עקרונית זו אינה מקימה למבקש זכות לבקש דיון מחודש, וכאמור לעיל:

(א)הדן בית הדין הגדול בטענות שלא עלו בערכאה קמא והרשאי הוא לעשות כן?

לטענת המבקש סטה בית דיננו מסדרי הדין ומתקנות הדיון בדונו בטענות שלא הועלו לפני ערכאה קמא, היינו בסוגיית כוונת השיתוף.

נבהיר בקצרה:

1. תקנה קלו קובעת כי אין ערעור על יסוד נסיבות, הוכחות או עובדות שלא הובאו בפני בית דין קמא. לא באלה עסקינן עתה, העובדות נטענו בפני בית דין קמא. לכל היותר אפשר לבחון את הטענה כי משמעויותיהן המשפטיות של הטענות שנטענו לפנינו או שנקבעו בפסק דיננו לא נדונו לפניו, ובעניין זה לא הוגבלה אפשרות הערעור או אפשרות הכרעתו בתקנות הדיון.

נרחיב קמעא ונאמר כי אומנם המבקש הביא מן הפסיקה האזרחית השוללת את אפשרות העלאתן לפני ערכאת הערעור של טענות שלא נטענו בערכאה קמא – ואפשר שמבקש הוא לומר גם: ממה נפשך, לפי דין תורה הרי אין ב'כוונת שיתוף' ולא כלום, ולפי הדין האזרחי לא היה מקום להעלות טענה זו בערכאת הערעור.

אך אם זו כוונתו טועה הוא טעות כפולה:

טועה הוא משום שפסיקתנו, וכפי שהובהר בפסק הדין, נשענה בראש ובראשונה על דין תורה ועל מסקנתנו כי על פי דין תורה התקיים 'קניין' בהסכם המדובר. עובדת קיומה של 'הלכת השיתוף' נצרכה אך כדי לרפא את הפגם ההלכתי שבקניין זה הנובע מ'דינא דמלכותא' ומהעדר גמירות דעת בקניין הנוגד אותו, וכל כהאי גוונא אין ספק שכוונת השיתוף והעובדה שב'דינא דמלכותא' מועילה היא יש בהן כדי לסלק פגם זה מעיקרו. ברור שבירורה של קביעה הלכתית זו אינו תלוי סדרי דין אזרחיים.

וטועה הוא גם משום שבהיבט המשפטי גופו אין מקום למשוואה זו, בית הדין – גם בהיבט החוקי והמשפטי – מצווה לדון על פי דין תורה, הן בדין המהותי והן בסדרי הדין שהם עניינה של טענתו זו של המבקש, ופטור ממילא מסדר הדין האזרחי, הן שהוא אמור בתקנות והן שהוא אמור בפסיקה. אך בד בבד עם האמור: במקום שבו ישנה הוראה מפורשת ייחודית המחייבת את בית הדין לדון על פי חוק מסוים הרי שבהיבט המשפטי אכן מחויב בית הדין לכך.

2. לבד מן האמור, הושמעה בבית דין קמא לא רק הטענה העובדתית בעניינו של ההסכם שעל עובדת קיומו שאינה שנויה במחלוקת התבססה הכרעתנו, ולא בלבד הטענות ההלכתיות או המשפטיות השונות בדבר משמעויותיו, אלא גם הטענה – בקשה הכללית והעקרונית כי בית הדין יפסוק את פסקו גם בהתאם להוראות החוק, ובמשתמע גם להלכות המשפטיות הנוהגות ושנפסק לגביהן כי מן הבחינה החוקית והמשפטית מחייבות הן אף את בתי הדין הרבניים, כדוגמת 'הלכת השיתוף'. טענה זו אכן לא פורטה, דיה ומחדל זה של באי כוח המערערת – המשיבה בבקשה זו – הוא שהביא כנראה את בית הדין קמא שלא לענות בה, וכפי שצוין בפסק דיננו, אך כיוון שהטענה בכללותה אכן נטענה ודאי שאם סבורים אנו כי יש לה השלכה משפטית זו או אחרת רשאים ואף חייבים אנו לבחון השלכה זו ולהכריע בה.