עטר נ' עזרא ואח'

פסק דין (בעניינו של הנתבע 3)

רקע כללי:

בפני בקשה מטעם המבקש (הנתבע 3) לדחיית התביעה על הסף, מחמת התיישנותה.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת ובעלה (דאז), רכשו מאת הנתבעים 1 ו-2 את הדירה נשוא התביעה, על-פי הסכם מכר מיום 22/4/1984. הנתבע 3, עורך-דין במקצועו, ייצג את הצדדים לצורך עריכת הסכם המכר וטיפול בעבודה המשפטית הנדרשת, לביצוע העברת רישום זכויות הבעלות. במסגרת ההסכם, הנתבעים 1 ו-2 התחייבו לסלק את המשכנתא שלהם,הרובצת על הדירה , לטובת בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ עד למסירת החזקה בדירה, שנקבע ליום 1/09/1984.

לטענת התובעת, על-אף ההתחייבות של הנתבעים 1 ו-2, כנ"ל , ועל-אף שהיא (ובעלה דאז) שילמו בפועל לידי הנתבעים 1 ו-2 את מלוא תמורת הנכס, הנתבעים 1 ו-2 לא סילקו את הלוואת המשכנתא האמורה. עקב כך, הליך העברת הזכויות ורישומן על שם התובעת לא בוצע מעולם.

נוכח האמור, ביום 22/05/06 , נשלחה לתובעת הודעת פינוי מדירתה, במסגרת תיק הוצל"פ 17-13896-05-0. הליך זה הוביל, בסופו של יום, לפינוייה של התובעת מהדירה ביום 16/11/06. בנסיבות אלה התובעת עותרת לחייב את כל הנתבעים לשלם ולהשיב לידיה, את מלוא התמורה ששולמה, בגין הדירה.

ישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 26/12/11 הוקדשה ברובה לבקשה זו וטענותיהם של במסגרת הדיון, בהסכמת הצדדים, העידה התובעת תחת אזהרה בנושא הנתון במחלוקת.

אין מחלוקת שטענותיה (המוכחשות) של התובעת כנגד המשיב המתייחסות להסכם מכר שהוא ערך כעו"ד לבקשת הצדדים, לפני למעלה מ-25 שנה (ביום 22/4/1984).

המבקש טוען שכבר ביום 27/11/1991 הוא מסר בידי בעלה של התובעת דאז, מכתב בו המליץ על הגשת תביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2, ואף התריע בפניהם כי תביעה זו עלולה להתיישן. חרף זאת, התובעת בחרה שלא לנקות בכל פעולה, במשך שנים רבות וארוכות.

בישיבה הנ"ל חזר הנתבע 3 על טענתו, כי אין לראות במועד הפינוי בפועל של התובעת, בשנת 2006 (שמומש שנים לאחר אזהרת הפינוי שנמסרה לה בשנת 1993), כמועד בו נוצרה עילת התביעה. מועד זה התגבש, לכל המאוחר, בשנת 1993, עת נמסרה לידיה אזהרת הפינוי.

התובעת טענה בתגובתה, כי הנזק נשוא עילת התביעה נוצר בעת שניטלה ממנה החזקה בדירה בפועל, ביום 16/11/06 ולא לפני כן, על כן עילת הרשלנות הנטענת כנגד המבקש, מכח טענתה שהוא לא מילא אחר חובת הזהירות המוטלת עליו ולפיכך נגרם לה הנזק של אבדן הדירה, לא התיישנה.

בדיון האמור חדדה באת כוחה את טענותיה וציינה כי, להבדיל מההיבט הקנייני, לא חלה התיישנות בנסיבות דנן ביחס להיבט של זכות "החזקה והשימוש". כמוכן, במניין תקופת ההתיישנות, אין לכלול את התקופה בה נקטה התובעת הליכים שונים ונלחמה על מנת שלא לפנותה מהבית. יש לראות את מועד הפינוי של התובעת בפועל מהנכס, כמועד בו עילת התביעה השתכללה, לתחילת מניין תקופת ההתיישנות.

דיון והכרעה:

נאמר לא אחת כי סילוק תובענה על הסף, הינה תוצאה קשה ביותר בעבור תובע, שכן משמעותה היא נעילת שערי בית המשפט בפניו, מבלי שטרוניותיו כלפי יריבו, יישמעו לגופן. דחיית תובענה על הסף מחמת התיישנות, גורמת לתובע לחושה כי נמנעה ממנו האפשרות לממש זכות מהותית נטענת, עקב קביעה כי נמצא שהוא לקה בהתמהמות דיונית מעבר למידה ולקןפה המוענקת בדין, להגשת תביעתו. המשמעות של סילוק התביעה על הסף, מחייבית את בית המשפט לנהוג בבקשות לסילוק על הסף בזהירות רבה . (ר' ע"א 2582/09 הדייה גנאים נ' בית החולים רמב"ם [פורסם בנבו, 2010]).

מאידך, צןין גם לא אחת, שהוראות חוק ההתיישנות נועדו להגן על אינטרסים לגיטימיים, הן של הצדדים, והן של הציבור, כולל זכויות לא פחות מהותיות, מזכות הגישה לערכאות. לשם כך, נחקקו הוראות חוק ההתיישנות, שהינן שרירות וקיימות.

המבקש לפרש בצמצום תחולת ההתיישנות, יעשה כן, לאורן של הוראות הדין. אין מקום לפרש את החוק בדרך מלאכותית ומאולצת, המרוקנת מתוכן את הוראות הדין, הלכה למעשה (רא' ע"א 8301/98 הדסה אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ [פורסם בנבו, 2002]).

לא יכולה להיות מחלוקת כי קיומה של המשכנתא שרבצה על הנכס שיש לסלקה, הייתה ידועה לתובעת עוד במועד החתימה על הסכם המכר ביום 12/04/1984 (ר' אזכור המשכנתא תחת ה"הואיל" החמישי להסכם").

לא יכולה להיות גם מחלוקת אודות מוּדעותה של התובעת באשר להליכי פינוי בהם החל לנקוט הבנק כבר בראשית שנות ה-90. העובדות המקימות את עילת התביעה הנטענת כנגד הנתבע 3, היו ידועות לתובעת לבטח בעת פתיחת ההליכים מצד הבנק, כשמועד זה הינו איפוא המועד האחרון והמיטיב עם התובעת, ממנו ניתן לטעון, לדעתי, שיש למנות את תקופת ההתיישנות.

עצם העובדה כי התובעת בחרה לנסות לנהל מאבק משפטי מול הבנק ממנו ניטלה המשכנתא של המוכרים, מלמדת כאלף עדים על כך שהתובעת יכלה לצפות את פינוייה מהנכס, כבר אז.