עטר נ' מושל שמריהו ואח'

פסק דין

1.בפני תביעה לפינוי הנתבעים מחנות שבבעלות התובעת, המושכרת לנתבע בשכירות מוגנת מאז שנת 1955.

2.הנתבע הינו ניצול שואה כבן 89, אשר בשנת 1955 חתם על הסכם שכירות מוגנת עם אביה של התובעת, מר שלום בן-שלמה שער ז"ל, לשכירת חנות שבבעלותו שנמצאת ברחוב שדרות בנימין 10 בנתניה הידועה כחלקה 114/3 בגוש 8265 (להלן: החנות ו/או המושכר ו/או הנכס). חנות זו משמשת עבור הנתבע כבית עסק לממכר כלי-מיטה ווילונות. הנתבע על פי עדותו, רכש את החנוש בדמי מפתח באמצעות כספי פיצויים שקיבל מממשלת גרמניה(עמ' 27 לפרוטוקול).

3.אשתו של הנתבע 1, היא הנתבעת 2, מסייעת לו בהפעלת העסק ובניהולו מיום פתיחת החנות ועד היום. אך נוכח גילם המתקדם של הנתבעים 1 ו-2, נעזרים בני הזוג בסיועה של בתם, היא הנתבעת 3, המועסקת בבית העסק לטענתה מזה כעשרים שנה.

4.התובעת ירשה את זכות הבעלות בחנות המושכרת לאחר מות אביה.

5.על פי הנטען בכתב התביעה, מספר חודשים לפני הגשת התביעה, פנתה הנתבעת 3 לתובעת וביקשה את רשותה להתקנת מדפים בחנות, בשמו של אביה. התובעת נתנה את הסכמתה לבקשת הנתבעת 3, שעה שסברה כי מדובר במדפים במושגם המקובל. בפועל ביצעו הנתבעים שיפוץ מסיבי "מן המסד ועד לטפחות" שכלל את העבודות הבאות (להלן: העבודות):

בניית קירות גבס עם נישות להצגת סחורה למכירה.

בניית קיר מגבס להפרדת החלק האחורי של החנות והתקנת מטבחון בחלק הנפרד.

התקנת תקרה דקורטיבית חדשה עם נקודות תאורה בתוך התקרה החדשה.

התקנת צנרת חשמלית חדשה בקירות הקיימים ובקירות החדשים, בין השאר לשם התקנת גופי תאורה חדשים.

החלפת הוויטרינה של חלון הראווה והעתקת דלת הכניסה לחנות למיקום חדש.

בניית אדנית מחוץ לחנות בצמוד למקום שבו היתה דלת הכניסה, שהפכה למטרד בשל נוכחות בני נוער בלילות.

התקנת שני פנסים חשמליים מחוץ לחלון הראווה הדולקים כל הלילה.

בנייה מעל החנות לסגירת הקטע שבין קצה החנות למרפסת הקומה הראשונה.

התקנת שלט חדש כאשר מאחורי אותה בניה מוסתר מנוע של מזגן מפוצל.

התקנת סוכך חדש.

6.התובעת עותרת לפינוי הנתבע 1 מהמושכר על בסיס שתי עילות חלופיות: האחת, הוראת סעיף 131(3) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר), ולפיה, עבודות הבניה שביצעו הנתבעים במושכר טעונות הסכמה מצד הבעלים. על כן, משבוצעו עבודות השיפוצים ללא קבלת רשות התובעת, קמה לה עילה לפינוי. השנייה, נטישת המושכר בדרך של העברת הזכויות לנתבעת 3 ללא רשותה של התובעת, ותוך הפרה של הסכם השכירות.

7.הנתבעים שוללים את הטענה כי עבודות השיפוצים בוצעו ללא הסכמת התובעת וללא קבלת רשותה. לגרסתם, הנתבעת 3 פנתה לתובעת בטרם החלו עבודות השיפוץ וביקשה את רשותה לביצוע העבודות, וזו הביעה את הסכמתה המפורשת.

8.לטענת הנתבעים, עבודות השיפוצים שבוצעו במושכר נדרשו לצורך תחזוקתו התקינה של הנכס, נוכח מצבו הרעוע של הבניין בו הוא נמצא אשר נבנה בשנות ה- 30. עבודות אלו בוצעו על חשבונם חרף חובתה של התובעת כבעלת הנכס לבצע עבודות תחזוקה ותיקונים, על פי סעיף 68 לחוק הגנת הדייר. זאת כאשר, על פי גרסתם, לאורך 20 השנים האחרונות, נאלץ הנתבע 1 לבצע על חשבונו מספר עבודות שיפוצים ותחזוקה בחנות, לאחר שאביה של התובעת סירב לממנם. עוד הם טוענים כי העבודות שבוצעו הן עבודות דקורטיביות בעיקרן, או כאלו אשר נדרשו לתחזוקה שוטפת של החנות ואין בהן כדי לשנות שינוי מהותי את המושכר.

9.בנוסף מכחישים הנתבעים בתוקף את טענת התובעת לפיה הנתבע 1 נטש את המושכר. לטענתם הנתבע 1 ממשיך לפקוד את עסקו על בסיס יומי כפי שנהג במשך 50 השנים האחרונות, והנתבעת 3 מסייעת לו בהפעלת העסק ובניהולו נוכח גילו המופלג ובשל מצבו הבריאותי.