עטר נ' המוסד לביטוח לאומי

החלטה

1. לפניי בקשת המבקש לבטל את ההחלטה מיום 7.12.13 אשר האריכה את המועד להגשת תביעה כנגד החלטת הנתבע מיום 11.6.12 עד להגשתה בפועל, וזאת בהעדר התנגדות מטעם המבקש.

2. השתלשלות העניינים

ביום 4.11.13 הגיש המשיב לבית הדין תביעה כנגד החלטת המבקש מיום 11.6.2012 אשר דחתה את הבקשה לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה מיום 20.7.11. יחד עם התביעה ובאותו מועד הגיש המשיב בקשה להארכת מועד, שבה נטען כי המשיב ניסה למצוא סיוע משפטי הולם על מנת להגיש תביעה במועד, אולם מצבו הגופני הירוד וסמוך לקבלת הדחייה מנע זאת ממנו. לבקשה צורפו אסמכתאות באשר לטיפולים שעבר המשיב ועובר עד היום.

ביום 4.11.13 נתתי החלטה כדלקמן:

"לתגובת ב"כ המשיב עד ליום 4.12.13. העדר תגובה יתפרש כהסכמה להארכת מועד להגשת תביעה כמבוקש".

משלא הוגשה כל תגובה, נתתי ביום 7.12.13 החלטה נוספת:

"בהעדר התנגדות המועד להגשת תביעה כנגד החלטת הנתבע מ-11.6.12 הוארך עד להגשת התביעה בפועל".

ביום 12.12.13 הגיש המבקש "בקשה לביטול החלטה", שבה טען כי החלטת בית הדין מיום 4.11.13 לא הומצאה לו וגם לא הבקשה להארכת מועד. בבקשה מעלה המבקש טענת התיישנות כנגד תביעת המשיב.

הבקשה הועברה לתגובת ב"כ המשיב, שהתנגדה לה, ולפיכך ונקבע דיון במעמד שני הצדדים אשר התקיים ביום 13.2.14.

3. שיקולים לביטול ההחלטה

השיקולים לביטול החלטה שניתנה בהעדר תגובה דומים לאלה המנחים את בית הדין עת דן בביטול החלטה או פסק דין שנתנו בהעדר התייצבות או העדר ההגנה, והם:

א. מהי הסיבה אשר גרמה למחדל (אי הגשת תגובה).

ב. סיכויי ההגנה של המבקש, אם הבקשה תתברר לגופה.

באשר לשיקול הראשון, מן הרישומים בתיק האלקטרוני עלה כי בניגוד לנטען על ידי המבקש, אכן הייתה המצאה של ההחלטה מיום 4.11.13 (המעבירה את הבקשה להארכת מועד לתגובת המבקש) ביום 6.11.13. כך שהמועד שנקבע חלף מבלי שהוגשה כל תגובה, וההחלטה מיום 7.12.13 ניתנה כדין.

טענת המבקש לגופה היא כי התביעה שהוגשה לבית הדין התיישנה ואין לבית הדין סמכות להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק. לפיכך ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות.

4. סיכויי ההגנה של המבקש

בבקשה לביטול החלטה העלתה ב"כ המבקש טענת ההתיישנות: החלטת המבקש היא מיום 11.6.12 והתביעה הוגשה לבית הדין ביום 4.11.13, קרי, מעבר למועד של 12 חודשים, כפי שנקבע בתקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל-1969.

פעמים רבות נפסק כי לבית הדין אין סמכות להאריך המועדים להגשת תובענות ולהגשת ערעור. זאת מאחר ששעה שמדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין, לא תחול תקנה 125 לתקנות סדר הדין בבית הדין לעבודה בדבר הארכת מועדים מטעמים מיוחדים שיירשמו, להבדיל מעשיית פעולה במהלך משפט עצמו (דב"ע לו/ 11- 0 חיים בר אילן - המוסד פד"ע ז 340; דב"ע מח/0-104 סבאג נסים נ' המוסד פד"ע כ 127; דב"ע מט/170-0 אוריאל פרת - המוסד פד"ע כא 132; דב"ע ט/156- 0 יעקב זילברמן - המוסד לא פורסם; עב"ל 31/98 אליהו סולן - המוסד פד"ע לד 481; עב"ל 0307/96 אל על בע"מ ושלמה סולטן - המוסד לא פורסם; עב"ל 1281/00 אחמד אבו נאמע - המוסד פד"ע לח 853).

אולם טענת התיישנות היא טענה דיונית, שאין הנתבע חייב להעלות ובית הדין אינו רשאי להעלות מיוזמתו (בשונה מהתיישנות מהותית). אף נאמר על ידי בית הדין הארצי לעבודה כי מן הראוי שהמוסד לא יטען בכל מקרה את טענת ההתיישנות, אלא במקרים בהם יש בידיו נתונים ושיקולים סבירים המצדיקים העלאת הטענה (דב"ע מב/103 - 0 פלורה אבוקסיס - המוסד פד"ע יד 105; עב"ל 1234/00 אכרם פארח - המוסד, לא פורסם; עב"ל 66/05 חיים רובינסון - המוסד, לא פורסם).