עטואנה נ' מדינת ישראל - פסקדין

החלטה

בפני בקשה לביטול הודאת איסור שימוש ברכב.

המבקש הינו הבעלים הרשום של הרכב.

המבקש לא נהג ברכב שכן מי שנתפס ברכב בעודו שיכור (לכאורה) כהגדרתו בחוק הוא אחיו

מר עטאונה אמיר.

בפי ב"כ המבקש טענה מרכזית אחת –

לטענתו מאחר והמדובר במשפחה דתית, לא צפה המבקש כי אחיו (אשר קיבל את הרכב ברשות) ינהג בו בעודו שיכור.

שתייה של אלכוהול נוגדת את דתו של המבקש ואחיו ולכן הופתע המבקש כאשר בחר אחיו בהתנהגות המיוחסת לו בכתב האישום אשר נמסר לו.

בכך מפנה ב"כ המבקש את בית המשפט לסעיף 57 ב (ג) בפקודת התעבורה ומבקש להורות על ביטול הודאת איסור השימוש.

ב"כ המדינה התנגדה לבקשה וטענה כי בהתאם לחוק לא מתקיימת ההגנה לה הפנה ב"כ המבקש.

לשיטתה לא קוימה חובת פיקוח והמבקש לא עשה כל שביכולתו כדי למנוע את ביצוע העבירה.

דיון –

עת חוקק המחוקק את סעיף 57 ב בפקודת התעבורה (על כל סעיפי המשנה שלו) ידע גם ידע הוא כי תפיסת רכב שהוא קניינו של צד אשר לא ביצע בעצמו כל עבירה מהווה פעולה מנהלית חריגה וקיצונית.

על אף העובדה כי המדובר בפגיעה בזכותו היסודית של אדם להחזיק ברכוש ולעשות בו שימוש חופשי, העמיד המחוקק מול זכות זו את זכותו של הציבור לנוע בבטחון בכבישים כאשר נהגים שיכורים לא נוסעים לצידו ולא מסכנים את חייו.

באיזון שבין זכויות אלו, בחר המחוקק במודע לפגוע גם בזכויותיהם של בעלי הרכב אשר מסרו רכביהם לקרוביהם ואילו קרוביהם מעלו באמונם וביצעו עם רכבם עבירה קשה וחמורה לכאורה.

ברור כי מנקודת ראותו של בעל הרכב, נגרם לו עוול שכן על פניו הוא אישית לא חטא בדבר.

אולם, מנקודת ראות ציבורית, יש במהלך חקיקתי/מנהלי זה משום השגת הרתעה אפקטיבית כלפי משפחות אשר נוהגות להעביר רכב בין נוהגים שונים במשפחה או חברים שכן כל אחד מבני המשפחה הנוהג ברכב ידע כי אם ינהג ברכב ויבצע באמצעותו עבירה חמורה, עלולים כל בני המשפחה להינזק כתוצאה מהתנהגותו שלו.

בדיוק למצב זה כיוון המחוקק עת חוקק את סעיף 57 הנ"ל ולכן הפעלה נדיבת פרשנות מקלה של ההגנות המצויות בחוק תגרום ל"מדרון חלקלק" ולכרסום ביכולת ההרתעה אותה ביקש המחוקק לייצר עת חוקק הוראת חוק זו.

ומן הכלל אל הפרט –

במקרה שבפני אין מחלוקת עובדתית כי אחיו של המבקש נהג ברכב בעודו שיכור לכאורה.