עזבון המנוחה פלונית נ' בית אבות עדנה בע"מ

1. המנוחה הייתה ילידת 1925 ושהתה כ 23 שנה בבית האבות שמפעילה הנתבעת: משנת 1990 ועד לפטירתה בגיל 88, ביום 11.12.13.

2. התביעה הוגשה בעילה של רשלנות בטיפול במנוחה. התביעה הוגשה על ידי ילידה בתורת יורשיה, כאשר בשלב מסוים נפטר אחד מהם , וצורפו אפוא יורשיו בנעליו.

3. תצהיר התובעים ניתן ע"י התובע 1, הוא בנה שמואל. להלן עיקריו:

א. ב-11.12.13 בסביבות שעה 06:30 התקשרה לשמואל האחות התורנית אצל הנתבעת, בשם סמדר, והודיעה כי לאימו יש ירידה בלחץ הדם, דופק נמוך, חיוורון, וסימן כחול קטן ביד, והיא מועברת למרכז רפואי "העמק".

ב. במיון בית החולים העמק עברה המנוחה בדיקות עקב מצבה המתדרדר ולחץ דם נמוך, כאשר היא סובלת מהיפותרמיה, נפיחות נרחבת, ומה ששמואל מתייחס אליו כאל סימני התעללות, סימנו אשר אובחנו ע"י הרופא במיון. המנוחה טופלה במתן נוזלים.

ג. שמואל הגיע לחדר המיון בתוך שעה וחצי, ממקום עבודתו, וראה את המנוחה כשהיא שוכבת על המיטה ומכוסה בשתי שמיכות: שמיכה טרמית עם מפוח שמזרים אוויר חם, ושמיכה נוספת מעליה. המנוחה הייתה במצב של היפותרמיה וחום גופה היה 34 מעלות. שמואל נותר עם אמו עד השעה 16:00. הוא לא הבחין במצב יד ימינה לאור העובדה שהייתה מכוסה בשמיכות.

ד. בשעות הערב התקשרה לשמואל אחות כללית ושאלה אותו לפשר השבר בידה הימנית של המנוחה. רעייתו של שמואל עובדת כאחות בבית חולים העמק. לאור הודעה זו, הגיעה למחלקה בה אושפזה המנוחה. הרופא התורן הודיע לה כי אמו של שמואל סובלת משבר ביד ימין, עם דימום בתוך היד ונפיחות, ולאור מצבה קיבלה 3 מנות דם.

ה. כעבור יומיים בוצע למנוחה צילום רנטגן ליד הימנית. במקביל צולמו תמונות של היד (צורפו גם לתצהיר), ושמואל שלח אותם למנהל הנתבעת בשם אופיר. האחרון הבטיח לברר מה הייתה הסיבה בעטיה נשברה היד הימנית עת שהתה המנוחה בבית האבות. אלא שתשובה לא התקבלה עד היום.

ו. מצבה של המנוחה החמיר, והיא לקתה בזיהום ודלקת בדרכי השתן, בצקת ריאות, אנמיה ואיבוד דם שנגרם כתוצאה מן השבר הפנימי ביד ימין. היא נפטרה, כאמור, ב-22.12.13.

ז. בחקירתו אישר שמואל כי כבר בקבלתה לבית האבות הנתבע, בו שהתה כ-23 שנה, הייתה המנוחה במצב בריאותי לא טוב, לאחר שני ארועי שבץ מוחי. הוא אישר כי לאורך השנים היה מרוצה מאוד מן הטיפול לו זכתה המנוחה אצל הנתבעת, הוא זה שליווה שלבי הטיפול במנוחה לאורך השנים ועמד בקשר מול המוסדות הרפואיים ומול הנתבעת. יחסיו עם הסגל אצל הנתבעת היו טובים. הוא אישר גם כי היה מודע למצבה הבריאותי של אמו ולשלל בעיותיה הרפואיות שהתפתחו לאורך השנים כגון: יתר לחץ דם, בעיה בושט, בשלבים מאוחרים יותר דנמציה ואיבוד זכרון, מעי דלקתי, שלבקת חוגרת, פקקת ורידים, דלקת בדרכי השתן, דלקת ריאות בשלב מסוים ועוד. הוא הכחיש מכל וכל כי סירב או התנגד אי פעם להעברת אימו לאשפוז (אחות הלילה סמדר דקל ציינה בתצהירה כי היא זו שיידעה את שמואל טלפונית כי יש צורך באשפוז והוא התנגד, ובחקירתה אף הוסיפה כי גם בפעמים קודמות בהן הפנתה המנוחה לאשפוז לפי שיקול דעתה, התנגד לכך שמואל. הערה שלי – י.פ: אני מציין הדברים לשלמות התמונה, אף כי יש חשיבות מועטה עד אפסית למחלוקת בעניין זה. בין אם התנגד שמואל לאשפוז ובין אם לאו, קשה לחלוק על כך כי היה צורך באשפוז וזו אינה השאלה, אלא השאלה הינה האם הייתה התרשלות של בית האבות בטיפול במנוחה בלילה שעובר לאשפוזה האחרון, אשפוז במהלכו נפטרה, והאם גרמה אותה התרשלות להתדרדרות במצבה ולפטירתה. השאלה גם אינה האם היה הטיפול במנוחה טוב בבית האבות לאורך השנים – אין על כך חולק).

ח. שמואל ציין בחקירתו כי העדיף שהמנוחה תפונה לבית חולים העמק, כי אשתו עובדת שם כאחות, ויכולה מדי פעם להשגיח. הוא אישר כי כאשר הגיע לבית החולים לא ראה את ידה של אימו המנוחה, שכן זו הוסתרה בשתי שמיכות, אחת מהן שמיכה טרמית, כאשר אז פעל בית החולים לייצוב חום גופה, וכל שמע מסמדר עד אז היה שיש לה סימן כחול קטן על היד. רק בשעה 23:00 לערך שמע מאשתו שלא מדובר כלל על חבלה קטנה אלא על חבלה משמעותית ביד ימין, ואשתו אף צילמה אותה חבלה. הצילומים צורפו לתצהיר ואכן לא מדובר כלל על סימן כחול קטן, אלא על המטומות ושטפי דם משמעותיים עם נפיחות ניכרת באזור מרפק ימין, כעולה מן התמונות. במהלך החקירה נשאל שמואל הכיצד ניתן לדעת שידה של המנוחה היא שצולמה. אני סבור כי יש גבול לתאוריות קשר ומקבל כי רעייתו של שמואל שעובדת בבית חולים העמק, היא שצילמה את ידה של המנוחה.

ככל שרצו שמסמך כלשהו יוגש באמצעות עורכו, הרי השלב להעלות דרישה שמי שצילם את התמונות אשר צורפו לתצהירים יתייצב לחקירה, היה בשלב קדם המשפט שלאחר הגשת התצהירים. בהחלטה על הגשת התצהירים מיום 9.3.17 קבעתי כי צד הסבור שבתצהירי הצד שכנגד נכללו הצהרות או צורפו מסמכים בניגוד לדיני הראיות, יהא רשאי להשמיע התנגדותו בפתח הישיבה הבאה. התקיימה ישיבה מקדמית לאחר אותה החלטה ולאחר הגשת התצהירים ולא נשמעה דרישה שהצילומים יוגשו באמצעות עורכם (הצלם). מטרת הנחיה מעין זו אינה פורמלית שכן את ההליכים המקדמיים יש להשלים בקדם משפט, כך שכל צד ידע את שלפניו מבחינת תמונת המצב הראייתית עובר לזמן השמיעה. לו למשל הוצפה דרישה לכך שהצילומים יוגשו באמצעות מי שצילם, היו התובעים יודעים שעליהם לזמן למועד השמיעה את רעייתו של שמואל. משכך, אין לשעות, ואכן לא שעיתי, לכל טענה של קבילות הנוגעת לנספחי תצהירו (המעטים) של שמואל, לרבות הצילומים.

ט. שמואל נחקר גם על התנגדותו בשנת 2009, להעברת אמו לחדר בקומה תחתונה בבית האבות, והודה שלא הסכים לדבר, אך הסכים בשלב מאוחר יותר ב-2011, כאשר החדרים בקומה התחתונה שופצו. גם לעניין זה אין רלבנטיות של ממש וציינתי אף אותו לשלמות התמונה. הוא ממחיש כי שמואל היה מעורה במצבה של אימו ועקב אחרי הטיפול בה, אף הוא עצמו מודה בכך.

י. שמואל הודה כי אמו נעזרה בכדורי שינה על מנת לישון בלילות (מאידך הסגל של בית האבות שנחקר בשאלה כלום זכור מקרה שהמנוחה הייתה מתנועעת במיטה או נחבלה במהלך שכיבתה במיטתה, אישר כי לא זכורים מקרים כאלה. ניתן להסיק כי המנוחה נזקקה לכדורי שינה, אך אלו פעלו פעולתם ואיפשרו לה שינה שקטה לאורך השנים).

יא. שמואל נחקר גם בשאלה כלום רצה להשיב את המנוחה לבית האבות למרות שלטענתו אובחן או נרשם ע"י אחד הרופאים שמדובר על סימני התעללות, והכיצד אם כן רצה להשיב אמו לבית האבות. הוא שב וביאר כאמור, כי הטיפול לאורך השנים בבית האבות היה טוב, אם כי באותו לילה ארע דבר מה שלא כשורה. בבית חולים העמק, באשפוז האחרון, לאור המצב הלא קל וההתדרדרות, לא דיברו אתו על תאריך יעד לשחרור (המנוחה נפטרה כאמור באשפוז זה), אך כאשר הבין כי מצבה יצריך מוסד סיעודי מלא, החל לחפש כזה, לקראת תאריך שחרור עתידי לא ידוע, אך לא הצליח למצוא. אין חולק כי בית האבות הנתבע אינו מטפל בקשישים המצויים במצב סיעודי מלא.

4. ע"י הצדדים צורף דוח הפינוי לבית-החולים (דוח מד"א), וכן תעודה רפואית של המחלקה הפנימית בבית חולים העמק מיום 11.12.13. במהלך ישיבת ההוכחות צורף גם מכתב הסיכום והפטירה מבית חולים "העמק" מיום 22.12.13. לאור החשיבות אעמוד להלן על עיקרי הנתונים הרלבנטיים העולים מן התיעוד הנ"ל.

א. בדוח מד"א מיום 11.12.13 נרשמו פרטי המנוחה ובפרק האנמנזה צוין שהועברה מאמבולנס רגיל, נמסר על לחץ דם נמוך וחולשה, בבדיקה החולה נראית חיוורת גפיים קרות, לחץ דם נמוך במוניטור (90/60), א.ק.ג ללא ממצאים איסכמיים, יד ימין נפוחה עם סימני המטומות נרחבים שלא ברור הרקע, הועברה לצוות המיון להמשך טיפול.

ב. בתעודת המחלקה הפנימית מיום קבלתה ב-11.12.13, צוין שהתקבלה עם היפותרמיה, לחצי דם נמוכים וחולשה כללית, צוינה ההמטומה והנפיחות הנרחבים ביד ימין, וכי קיים רושם של חבלה (ממצא זה צוין עם סימני קריאה).

ג. בפרק תיאור תלונות החולה והמחלה צוינה התדרדרות כללית, צוין שמדובר בבת 88, חולה סיעודית המתהלכת עם הליכון, עם ליווי של מטפל ולא שולטת בסוגרים (מדובר על תיאור הרקע הידוע טרם אשפוזה, ולא כמובן על תיאור המצב עת קבלתה).

ד. תחת ציון "מצב נוכחי" (מ.נ.) נרשם שהתקבלה מבית האבות עקב התדרדרות כללית ולחצי דם נמוכים. בחדר המיון נמדד חום 35.2, הדופק היה 71, נמדד לחץ דם 66/47. בצילום חזה לא היה שינוי משמעותי ביחס לצילום קודם מ-14.11.13. צוינו ערכי בדיקת מעבדה. צוין כי בחדר המיון הוחלט שלאור אי היציבות לא תעבור אולטרא סאונד של היד, אלא קודם יש לייצבה באשפוז.

ה. באותו מסמך צוינו גם נתונים לגבי העבר, שכן מדובר בחולה שהייתה מוכרת כאמור לבית החולים ולמחלקה. להלן נתונים שצוינו מעברה הרפואי של המנוחה:

בעבר אושפזה במחלקה בחודש ספטמבר 2013, עקב חשד ל-UTI ודלקת ריאות, וטופלה באוגמנטין עם שיפור. עקב מצבה הבריאותי המאוד ירוד, לא הורחב הבירור הגסטרואנטרולוגי. צוין גם אשפוז נוסף בפנימית א' בחודש נובמבר 2013, עקב UTI עם חום גבוה ופרכוסים. צוין אשפוז נוסף בפנימית ה' – ב-3.12.13. לגבי אותו אשפוז צוינו נפיחות, אודם ורגישות ברגל שמאל שהופיעו טרם קבלתה. צוין CFV בעל תוכן אקוגני ללא זרימה ספונטנית. המנוחה שוחררה אז עם טיפול בקלקסן.

במסמך המסכם מבית חולים העמק (ת/2), לאחר פטירת המנוחה צוינו נתונים שכבר עמדתי עליהם, וכן שמדובר בחולה דמנטית וסיעודית. צוין בנוסף כי במכתב ההפניה מבית האבות נרשם: "דיירת חיוורת מאוד, יד החולה קשה מאוד". צוין כי בבדיקה במיון נראתה מאוד חיוורת ויד ימין נפוחה עם המטומה ורגישות במגע. צוין כי בחדר המיון הוחלט כי מאחר והייתה לא יציבה, לא תעבור אולטרא סאונד של היד, אלא יש לייצבה קודם באשפוז. אותם צילומים של גפת ימין (כתף, זרוע, מרפק, אמה, שורש כף היד, וכף היד עצמה) בוצעו ב-12.12.13. הצילומים חשפו שבר בראש הרדיוס במרפק ימין, עם שינויים ניוונים ומרפק, שורש כף היד ומפרקי כף היד.

5. לגבי האירועים נשוא התביעה, ניתן אפוא לסכם כך: ב-11.12.13 בשעה 06:11 (כעולה מדוח מד"א) מפונה המנוחה מבית האבות, כאשר היא נמצאת במצב של היפותרמיה וסובלת משבר בידה באזור המרפק. היא מתקבלת למיון בית חולים העמק, על פי הרשום במדבקה (ראה במכתב הפטירה), בשעה 07:22. חיצונית, עת הובהלה למיון בית חולים העמק, ניתן היה להבחין בחבלה בחבלה של ממש באזור היד, עם המטומות בולטות ונפיחות. השבר אובחן כאמור לא ביום הגעתה למיון, אלא בצילום שנערך יום מאוחר יותר, לאור הצורך בייצובה של המנוחה וחימום גופה, בשל אותה היפותרמיה. יום מאוחר יותר אף צולמה היד וניתן להבחין כי מדובר אכן בהמטומות ושטפי דם ניכרים באזור המרפק והאמה עם נפיחות ניכרת, כאשר ידוע כאמור שהמנוחה סבלה משבר במרפק.

6. מטעם הנתבעת הוגשו 4 תצהירים.

7. גרסת מנהלת בית האבות, גב' ענת בקרמן

א. העדה מנהלת את בית האבות מינואר 2006. ב-11.12.13 הגיעה לעבודה בשעות הבוקר ועודכנה שהמנוחה פונתה לבית החולים. היא מציינת שערכה בירור מול האחות הראשית וג'אנה שהיו במשמרת בוקר, ובירור טלפוני עם האחות סמדר שהייתה במשמרת הלילה. נמסר לה כי במהלך בדיקה שגרתית שבוצעה ע"י סמדר נחזתה המנוחה מבולבלת, היה לה סימן כחול על היד, והסימנים החיוניים והערכים שנלקחו ע"י סמדר לא היו תקינים. לכן הוחלט על פינויה לבית חולים.

ב. שמואל התקשר אל העדה לאחר מספר שעות, וביקש לברר את הסיבה לסימן הכחול שעל ידה. היא השיבה שאינה יודעת, וכי במידה והיה מתרחש ארוע חריג, כגון נפילה, הייתה מיידעת אותו, והדבר היה מצוין גם בטופס ההפניה.

ג. בהמשך הערב עודכנה ע"י שמואל שמדובר בשבר. בשיחה עם הצוות המטפל לא עלתה אינדיקציה לנפילה בבית האבות או לארוע חריג. העדה מניחה אפוא, כי המנוחה קיבלה מכה ממעקה המיטה, או לחילופין נחבלה במהלך תנועתה שם. במקרה של ארוע חריג כגון נפילה, מיודעת המשפחה באופן מידי, והדבר מעודכן ומתועד בתיקו הרפואי של הדייר, ובהפניה לבית החולים.

ד. בית האבות הינו בית אבות לעצמאים ותשושים הזקוקים לעזרה חלקית במשך היום. לאור מצב המנוחה ומהלך אשפוזה בבית חולים העמק, הייתה העדה בקשר עם שמואל ושוחחה כמה פעמים עמו לגבי העברתה לבית אבות סיעודי בו ניתנת עזרה במהלך 24 שעות. לאחר שבדק שמואל את הנושא כלכלית, הוא פנה לעדה וביקש להשיבה לבית האבות לאחר שיסתיים אשפוזה.

לאור העובדה כי המנוחה התגוררה בבית האבות תקופה ארוכה מאוד, ולאחר היוועצות עם האחות הראשית, החליטה העדה להשיבה , ובמידת הצורך למצוא לה בהמשך דיור מתאים במוסד סיעודי (המנוחה לא שבה כבר כאמור לבית האבות, ונפטרה בבית החולים).

ה. בעת חקירתה נטתה העדה להשיב בשלילה עת נשאלה על יכולתה של המנוחה להוריד את מעקה המיטה בה שכבה, אולם לאחר מכן חזרה בה והשיבה שאינה יודעת. מאידך, גב' סועאד שעובדת אצל הנתבעת כמטפלת, אישרה שלמנוחה לא הייתה יכולת להוריד בעצמה את מעקה המיטה. למעשה, לא יכול להיות ספק בעניין זה, אם נזכור את שילוב הנתונים של גיל המנוחה, ובעיקר מצב בריאותה השברירי והיותה (לפחות חלקית, אם לא באופן מלא) סיעודית ודמנטית.

ו. הגב' בקרמן נשאלה ואישרה כי חדרה של המנוחה כלל דיירת נוספת. היא לא זכרה במי מדובר או מה היה מצב בריאותה. גם העדות הנוספות מטעם הנתבעת נשאלו על עניין זה, ולא יכלו לזכור במי מדובר, לא כל שכן מצב הבריאות של אותה דיירת נוספת, אך איש מהן לא זכר מצב שבו היה אי פעם עימות בין המנוחה לדיירת הנוספת ששהתה עימה בחדר בזמן מן הזמנים.

7. גרסת אחות משמרת הלילה – גב' סמדר דקל:

א. בתאריך 11.12.13 ניגשה העדה למנוחה במהלך סיור שגרתי, ושמה לב לסימני חוסר נוחות אצלה. היא מדדה לה לחץ דם שהיה נמוך ונחזה סימן כחול בידה. המנוחה הייתה חיוורת. העדה החליטה להזמין אמבולנס ולפנותה.

ב. סמדר התקשרה לשמואל ויידעה שיש לפנות את אמו לבית החולים, אך הוא סרב וכעס (העדה ציינה כאמור בחקירתה שגם באשפוזים קודמים של המנוחה עליהם החליטה, היו התנגדויות של שמואל). למרות זאת המשיכה סמדר בהליך הפינוי. בזמן שהכינה את טופס ההפניה, הגיע הפרמדיק והחל להוציא את המנוחה. היא ביקשה ממנו להלבישה בסוודר כי היה יום גשם קר, אך הוא טען שהאמבולנס מחומם ואין צורך. היא כוסתה בשמיכה והועברה למד"א.

הערה שלי – י.פ: אין לגרוס כי המנוחה לקתה בהיפותרמיה רק במהלך פינויה, או בהמשך. האינדקציות לכך הן בפירוש בשלילה. כעולה מדוח מד"א היא כבר הייתה במצב היפותרמי עת נבדקה לראשונה ע"י הפרמדיק (צוין חיוורון, גפיים קרות, ולחץ דם נמוך). גם לחץ הדם הנמוך והחיוורון שנמדדו על ידי העדה כאשר ניגשה למנוחה, נותנים תימוכין נוספים לקביעה כי אותה עת כבר סבלה הן מן השבר (בעטיו הבחינה העדה בהמטומה הכחולה ביד) והן מן ההיפותרמיה. בתעודת מד"א צוינו כאמור גם מצב היד נפוחה והמטומות שבה.

מכאן: ידה של המנוחה נשברה והיא לקתה בהיפותרמיה באופן שאינו מובן, בהיותה שוהה בבית האבות הנתבע, ובטרם פינויה. מסקנה זו אינה משתנה, לאור גרסת העדות הבאות.

ג. סמדר אישרה בחקירתה כי לאור מצבה של המנוחה בדקה אותה כמה פעמים בלילה – 3 פעמים. לגבי דיירים אחרים שמצבם הבריאותי שפיר, אין צורך בכמות כזו של בדיקות במהלך משמרת הלילה. לדבריה, בין בדיקה לבדיקה יכולות לחלוף שעתיים או שעתיים וחצי. בפעמיים הראשונות מצאה את המנוחה במצב שפיר. בפעם השלישי, לערך ב-05:30, מצאה אותה כשהיא חיוורת ונאנחת והיה ריח לא טוב שהתברר כשלשול, וסימן כחול ביד. לאור העובדה שהמנוחה שלשלה לא נטלה חום, אלא הייתה עסוקה בהחלפה וניקוי, והחליטה כאמור לפנותה לבית חולים. כאמור, על פי דוח מד"א היה הפינוי ב-6:11 (עוד על פי הדוח, היציאה לבית החולים הייתה ב-6:13, ההגעה ב-06:26 והקבלה הפורמלית למיון על פי הזמן שבו נרשמה הקבלה במחשבי בית החולים 7:22 (הערה שלי י.פ.).

ד. לדברי סמדר בחקירה, בלילה לא שוהה איתה מטפל, והיא אחות הלילה היחידה. היא לא ידעה לציין בכמה דיירים מדובר. יוער, כי על פי הלו"ז עליו נשאלו המצהירות הנוספות סועאד וז'אנה, משמרת היום הינה מ-07:00 עד 19:00; ומשמרת הלילה מ-19:00 עד 07:00. סמדר ציינה כי אין דרישה לשהות פרסונל נוסף, לבד מאחות הלילה, במשמרת הלילה.

מצידי אעיר, כי השאלה האם די בשהות של אחות לילה, גם אם מדובר באופן טבעי בזמן שינה, תלויה הגיונית מבחינת סטנדרט הזהירות הנדרש, בכמות החולים ובמצבם. הנתונים בעניין כמות הדיירים ביום בו פונתה המנוחה לבית חולים העמק בפעם האחרונה, מצויים היו בידי הנתבעת, ולא צוינו בתצהירים מטעמה. העדות מטעם הנתבעת לא יכלו לזכור זאת בעל פה, ועל כך אין להתפלא. מאידך, לאור העמימות הראייתית שיצרה הנתבעת (ראה בהמשך), ניתן היה לצפות שתפרט נתון זה, כדי שניתן יהיה להיווכח על כמה דיירים אמורה להשגיח האחות היחידה במשמרת הלילה (אם אכן הייתה סמדר פרסונל יחיד אותו לילה).

8. גרסת העדה ז'אנה ברונפמן

א. העדה עובדת כמטפלת ומדריכת תעסוקה בבית האבות מ-1996. ב-10.12.13 בסביבות השעה 18:30, אחרי ארוחת הערב לקחה את המנוחה לחדרה, וקראה למטפלת נוספת בשם סמאח לסייע לה בהשכבתה. סמאח והעדה החליפו למנוחה טיטול, הושיבו אותה במיטה וסייעו לה להחליף בגדים לשינה. המנוחה שיתפה פעולה והייתה במצב רוח טוב. השתיים השכיבו אותה במיטה, והרימו את המעקה. החדר היה מחומם והמנוחה כוסתה בשמיכת חורף. העדה מציינת כי טיפלה במנוחה כ-17 שנה והייתה לה מערכת יחסים מצוינת אתה ועם בני משפחתה.

ב. ז'אנה אישרה בחקירתה כי המשמרת שלה הייתה מ-07:00 עד 19:00. לאחר שלקחה את המנוחה לחדרה ב-18:30, עזבה אפוא לביתה בחלוף חצי שעה נוספת. ז'אנה, שהכירה את המנוחה היטב, העידה על אופיה הנוח שאינו נוטה למריבות. אף היא לא זכרה כאמור מי ישנה עם המנוחה אותה עת בחדר, אך לא זכרה מעולם תקרית של מריבה בין המנוחה לבין מי מן השוהות עמה בחדר לאורך השנים. היא אישרה כאמור ששנתה של המנוח לרוב הייתה רגועה – כבר התייחסתי לעניין זה ולהשפעתם האפקטיבית של כדורי השינה במקרה של המנוחה.

9. גרסת העדה סמאח סואעד

א. העדה עובדת כמטפלת בבית האבות מ-2008. ב-10.12.13 עבדה במשמרת יחד עם מטפלת נוספת בשם ג'אנה והאחות סמדר. העדה חוזרת על גרסת ז'אנה לגבי השכבת המנוחה בשעה 18:30, החדר המחומם, הרמת מעקה המיטה, שיתוף הפעולה של המנוחה ומצב רוחה הטוב.

ב. בחקירתה אישרה גם היא כי המשמרת בה עבדה אותו יום הייתה מ-07:00 עד 19:00, היינו לא הייתה נוכחת כאשר פינו את המנוחה לבית החולים לפנות בוקר. היא אישרה כאמור כי המנוחה במצבה לא יכולה הייתה להוריד את מעקה המיטה לבד. גם סועאד אישרה כי מהכרותה את המנוחה, לא ידוע לה על תנועות חריגות של המנוחה במהלך השינה בלילה או פגיעה שלה לאורך השנים במהלך השינה כתוצאה מתנועה זו או אחרת במיטה.

דיון

10. כפי שכבר ציינתי לעת סקירת העדויות, ניתן לקבוע באופן ברור כי המנוחה סבלה מהיפותרמיה ושבר במרפק ימין, שנגרמו לה בבית האבות של הנתבעת. השבר, ובעיקר ההיפותרמיה, הם שהצריכו הזעקת מד"א מלכתחילה ע"י סמדר, אחות משמרת הלילה. המנוחה פונתה על ידי מד"א לבית חולים העמק, ביום 11.12.13. מד"א הגיע ב-06:11, הכניס את המנוחה לניידת ב-06:13, הגיע לבית חולים העמק ב-06:26, והקבלה לבית החולים הייתה ב-07:22. השבר במרפק אובחן רק יום לאחר מכן בצילומים, היות והיה צורך לייצב את מצב המנוחה שנמצאה חיוורת ובהיפותרמיה, ולהעלות את חום גופה. אולם ברור שגם השבר נגרם בבית האבות, כאשר סמדר מאשרת שמצאה סימן כחול על יד המנוחה וכבר בדוח הפינוי מדובר על המטומות נרחבות ויד ימין נפוחה. צילום של אותה יד ימין שבוצע ע"י רעייתו של שמואל בלילה הראשון לאשפוזה בבית החולים, מלמד אף הוא על מידת הנפיחות הניכרת באזור השבר ועל ההמטומות הרחבות.

11. ניתן אפוא לקבוע כאמור כי עת ניגשה אליה סמדר, אחות משמרת הלילה, לערך ב-05:30 לדבריה, כבר סבלה המנוחה משבר ביד, והייתה במצב היפותרמי.

האינדיקציות לכך היו לחץ דם נמוך והחיוורון של המנוחה, כפי שציינה סמדר, וכן הסימן הכחול שעל ידה, שיש אפשרות שהתנפח במהירות.

12. באם נתייחס לגרסתן של ז'אנה ושל סמאח כאל גרסה נכונה (ולתובעים לא יכולה להיות אינדיקציה לגבי נכונותה), הרי שבשעה 18:30, כאשר הושכבה המנוחה במיטתה והורם המעקה, לא הייתה המנוחה במצב היפותרמי, הייתה במצב רוח טוב, ולא סבלה משבר בידה. ככל שנכונה גרסה זו, הרי שדבר מה ארע למנוחה בשעות שמאז 18:30 ועד שניגשה אליה סמדר ב5:30. במהלך אותן שעות נשברה ידה, והיא סבלה מהיפותרמיה.

13. גרסת בית החולים לוקה בחסר, ונראה כי לפחות חלק מן העדים אינם מגלים כל הידוע או שמא עד נוסף שזהותו עלומה הוא שיודע מה ארע, אך לא זומן לעדות. המנוחה הייתה סיעודית, דיירת בבית האבות הנתבע, ועל מצבה הרפואי השברירי ניתן ללמוד כאמור מתעודות בית חולים העמק, שם נסקר מצבה עובר לאשפוזה האחרון, כחולה המוכרת למחלקה. ברור, והדבר אושר גם ע"י סואעד ,שהמנוחה לא הייתה יכולה להוריד לבד את מעקה המיטה או להסתובב לבד בבית האבות. אם אכן כוסתה בשמיכות , המעקה הורם, והחדר היה מחומם, הכל נכון לשעה 18:30, לא ברור כיצד נגרם השבר ביד וממה נגרמה בנוסף ההיפותרמיה שסיכנה את חייה, עד כדי כך שמצבה נצרך לייצוב בבית חולים העמק על ידי חימום וטיפול בנוזלים, עוד בטרם תשלח לצילום היד , בה נחזו ויזואלית באופן ברור המטומות נפיחות וסימני חבלה, עת אושפזה בבית החולים.

בדיעבד נודע שאכן המנוחה סבלה משבר במרפק שגרם לנפיחות ולהמאטומות. באין הסבר אחר שאותו יכול היה לספק רק בית האבות, שהנתונים אמורים להיות בידיו, ולא סופק, הכף נוטה לכך כי השבר וההיפותרמיה נגרמו בשל אותם גורמים. כאשר המנוחה, לפחות כמה שעות, לא הייתה מכוסה בשמיכות ולא הייתה בחדר מחומם.

14. למצער, חל סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ומעביר אל הנתבעת את נטל השכנוע. מתקיימים שלושת יסודות הסעיף במצטבר. לתובעים לא הייתה ולא הייתה יכולה להיות הידיעה ביחס לנסיבות שגרמו להיפותרמיה ולשבר, המנוחה הייתה במצב סיעודי, גם אם לא סיעודי מלא, ושהתה תחת חסותו והשגחתו של בית האבות. הכף נוטה לכך כי הנזק נגרם אפוא ע"י נכס שלנתבעת הייתה שליטה מלאה עליו. ברור שבמצב הדברים הרגיל יש אכן לדאוג לחימומו של חדר בו שוהה קשישה סיעודית בת 88 שלאור גילה ומצב בריאותה אמורה לשהות בחדר מחומם ותחת שמיכות ביום חורף קר. ברור שבמצב הדברים הרגיל לא הייתה אמורה להיגרם היפותרמיה שהגיונית גם אינה נגרמת בתוך דקות ספורות. במצב הדברים הרגיל, לא אמור להיגרם שבר במרפק כאשר המנוחה שוהה במיטה שאת המעקה שלה אינה יכולה להוריד, וכאשר מדובר במנוחה סיעודית ודמנטית שאינה יכולה ללכת לבד, אלא רק בסיוע עזרים ומלווה.

הכף נוטה אפוא לכך שמתקיים גם היסוד המצטבר השלישי, שאירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה של התרשלות הנתבעת מאשר עם המסקנה ההפוכה.

15. בע"א 6332/15 מגדי אחמד צלאח נ' מוסלח מטייר עדוי נידון מקרה בו נמצא התובע מוטל פצוע בתחתית גרם מדרגות נטול מעקה, והתקבלה גרסתו שאינו זוכר כיצד ארעה הפציעה. נסיבות מקרה זה היו מרחיקות לכת יותר מאשר בענייננו לענין הפעלת סע' 41 לפקודת הנזיקין, ובכל זאת נקבעה שם תחולתו של הסעיף. בסעיף 10 של אותו פסק דין, נאמרו הדברים הבאים ביחס לתחולת הסעיף (לצורך ההמחשה):

"כאמור, אין אנו עוסקים בבדיקה סטטיסטית מדויקת או במסקנה סטטיסטית בתור שכזו. המבחן הוא כללי ולכאורי. טול לדוגמא את המקרה הבא: אדם נכנס לחדר הניתוח לשם ניתוח בידו. בצאתו מחדר הניתוח מתברר כי נגרם נזק עצבי לאחת מרגליו. התנאי הראשון של סעיף 41 מתקיים מפני שהתובע, שהיה בהרדמה מלאה, אינו יודע ואינו יכול לדעת כיצד נפגע ברגלו. התנאי השני גם הוא מתקיים, מפני ש"הנכס" – בית החולים וחדר הניתוח – מצוי בשליטת הנתבע. אף התנאי השלישי מתקיים, שכן התוצאה של פגיעה ברגל במהלך ניתוח ביד מתיישבת יותר עם חוסר זהירות מאשר עם זהירות סבירה. יושם אל לב כי המסקנה האחרונה היא כללית ונשענת על ניסיון החיים. לשם העברת נטל השכנוע לפי סעיף 41 לא נדרשת חוות דעת מומחה או סטטיסטיקה לגבי ניתוחי ידיים שבהם נפגעות רגליים".

בענייננו, לא ברור כלל, לאור מצבה המנטלי של המנוחה שתוארה בתיעוד הרפואי כדמנטית, שיכולה הייתה לדעת מה הנסיבות שגרמו לשבר ולהיפותרמיה, ומה היה מצבה עת אירעו אלה. מכל מקום, התובעים כיורשיה, בודאי שאינם יודעים זאת, ועת שמדובר בחוסה בבית האבות מדובר במצב של עמימות ראייתית קלאסית, כאשר הנתונים כולם מצויים באמתחתה של הנתבעת. בית האבות, כמו בית החולים שבדוגמא, הינו נכס שבשליטת הנתבעת. הנסיבות ודאי שמתיישבות יותר עם מסקנה של חוסר זהירות מאשר עם זהירות סבירה. במצב הדברים הרגיל נקיטה באמת מידה זהירה של שהות בחדר מחומם, כאשר התובעת במיטה עם מעקה מורם ותחת שמיכה, הייתה אמורה למנוע הן ההיפותרמיה והן השבר שידוע שנגרמו אותו לילה בבית האבות. לא ברור מה ארע ואם מדובר בתאונה (תחת ההנחה המיטיבה כי מדובר בתאונה שהיא שגרמה לשבר ולא גרוע מכך – הערה שלי י.פ.). תזה שיכול להיגרם שבר במרפק רק כתוצאה למשל מהנפת היד ופגיעתה במעקה המיטה, אינה מתיישבת עם נסיון החיים והשכל הישר, גם אצל אדם בן 88 שמצב בריאותו רחוק מלהיות שפיר. תזה זו גם אינה מתיישבת עם הראיות שנשמעו לפיה נעזרה המנוחה בכדורי שינה, ושנתה לאורך השנים הייתה רגועה.

כאמור, למצבים כגון אלה של עמימות ראייתית מובנית, בפרט כאשר הנתונים אמורים להימצא בשליטתו של הנתבע, ואי הצבתם על ידו מונעת מן התובע להוכיח את עילתו, נועד סעיף 41. בשונה מהילוכם של ב"כ הנתבעת בסע' 52-65 לסיכומיהם , לא אתקשה לקבוע כי הוא חל בענייננו.

16. הנתבעת טוענת כי לא הוכח מה גרם לפטירת המנוחה. אני דוחה טענה זו. לטעמי, בשים לב למצב בריאותה השברירי של המנוחה, עת סבלה מן השבר וההיפותרמיה, יש לייחס לאותה היפותרמיה ושבר את ההתדרדרות הבריאותית הסופית שהוליכה לפטירתה במהלך אשפוזה, גם אם יש שוני בין הגורמים שנרשמו בתעודת הפטירה, לבין השבר וההיפותרמיה (בתעודת הפטירה נרשם כי סיבת המוות דלקת ריאות, זיהום בדם (ספסיס), היפותרמיה (תת נתרן בדם). זוהי המסקנה ההגיונית, כאשר גורמי הפטירה הישירים הינם תולדה של אותה התדרדרות שהחלה בהיפותרמיה ובשבר. אכן, התובעים לא הציגו חוו"ד לגבי גורמי הפטירה, אולם נשאלת השאלה מי מבין הצדדים היה אמור לעשות כן. קבעתי כאמור תחולתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין. כאן המקום להזכיר כי סעיף זה שעניינו בהעברת נטל השכנוע, בשונה מסעיף 38 לפקודת הנזיקין, פורש כמעביר את הנטל לנתבע, לא רק בנושא ההתרשלות, אלא גם בנושא הקשר הסיבתי. עיין למשל ע"א 3518/16 עמוס פוגל נ' עירית טבריה סעיפים 41 עד 43 לפסק דינו של המשנה לנשיאה, השופט מלצר. הסעיף מקים אפוא חזקה, הן שהנתבעת התרשלה והן שהנזק נגרם בגין אותה התרשלות. החזקה אמנם ניתנת לסתירה, אלא שהנתבעת לא הרימה הנטל.

17. הנטל עבר אפוא, ולא הורם. הנתבעת לא ספקה שום הסבר סביר ובכלל לשאלות כיצד נגרמו השבר וההיפותרמיה שהביאו להידרדרות במצב המנוחה ופטירתה. הנתבעת לא הציבה חוו"ד שתשלול קשר סיבתי בין אשפוזה של התובעת במצב מדורדר, היפותרמיה ושבר, לבין פטירתה במהלך אותו אשפוז, 11 יום אחר כך, כאשר הגיונית דווקא לאור שבריריותה בעת אשפוזה ועוד עובר לגרימת אותו שבר והיפותרמיה, יש היגיון רב בקיומו של קשר סיבתי מעין זה. אני קובע אפוא כי הנתבעת חבה בפיצוי התובעים בגין פטירת המנוחה.

18. התביעה הינה כאמור תביעת עזבון של יורשי המנוחה (בנה, ויורשיו של בנה האחר, שהלך לעולמו, כאשר צורפו צווי ירושה לכתב התביעה המתוקן). לאשורה הנזק העיקרי הינו הנזק הלא ממוני, שעיקרו קיצור תוחלת חיים וכאב וסבל.

19. קשה לדעת בכמה קוצרו חיי המנוחה שמצבה הבריאותי היה גרוע , גם בלי קשר להיפותרמיה ושבר, שלקביעתי גרמו להתדרדרות שהביאה למותה. כבר התייחסתי למצבה הבריאותי הקודם, והוא עולה כאמור מן התעודות הרפואיות של בית חולים העמק, שם נזכר המצב הידוע מאשפוזים קודמים, ורחוק הוא מלהיות שפיר.

עם זאת, הנתבעת, בתורת מי שנטל השכנוע נדד אליה, ולא הורם, היא שהייתה אמורה להציב חוו"ד בדבר קיצור תוחלת החיים (למעשה אף אלמלא עבר הנטל, שכן אין לצפות מן התובעים שיגישו ביוזמתם חוו"ד בדבר יסוד שלילי של אי קיצור תוחלת חיים. עניינה של הנתבעת הוא לטעון ולהוכיח הדבר) . הנתבעת היא זו שהייתה אמורה להציב חוות דעת אודות תוחלת החיים של המנוחה במצבה הרפואי הקונקרטי, אלמלא ההיפותרמיה והשבר, שקבעתי שהנתבעת אחראית לגרימתם בהתרשלות, ואשר שגרמו להתדרדרות ולפטירתה של המנוחה בחלוף 11 יום ממועד גרימתם. הנתבעת לא הגישה חוות דעת. על פי לוח תמותה לנשים בישראל של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנים 2012-2016, מי שזכתה להגיע לגיל 88 בתקופה זו, תוחלת חייה עמדה על עוד 5.6 שנה). בשים לב למצבה הבריאותי הידוע של המנוחה , הרי שאף באין חוו"ד דומני שלא אקפח מי מן הצדדים אם אקבע תוחלת חיים של עוד 4 שנים, אלמלא נפטרה המנוחה עת שנפטרה.

20. בגין הנזק הלא ממוני של קיצור תוחלת חיים וכאב וסבל, אני פוסק סכום מאוחד של 100,000 ₪. אזכיר כי המנוחה לא נפטרה לאלתר אלא בחלוף 11 יום, מה שמצדיק להביא בחשבון גם אב הנזק של כאב וסבל ולא רק קצור תוחלת חיים. זאת ועוד יש להביא בחשבון השבר במרפק וההיפותרמיה כגורמים נוספים לענין אב הנזק של כאב וסבל. עם זאת אפסוק כאמור סכום מאוחד בגין שני ראשי הנזק הלא ממוניים. נוסף על זאת בגין הוצאות קבורה ומצבה סכום סביר של 10,000 ₪. לא ברור מדוע נטען בתצהיר לשכר ראוי בגין עזרת צד ג' (שלא הוכחה), ואילו הוצאות הוצאו בגין טיפולים ונסיעות. המנוחה הייתה כאמור מאושפזת בבית החולים מעת שהובהלה אליו ב-11.12.13 ועד לפטירתה ב-22.12.13.

21. אני מחייב הנתבעת לשלם לתובעים את הסך של 110,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 22,374 ₪, וכן החזר אגרה ראשונה בסך של 705 ₪.

ניתן היום, י"ז אב תשע"ט, 18 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.