עזאני ואח' נ' מזרחי

החלטה

בפניי בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד המורה למשיב להימנע מלבצע עבודות בניה בדירתו בבית משותף. הבקשה הוגשה מבלי שהוגשה תובענה.

הבקשה הוגשה בשם שני מבקשים, אלא שמעיון בה עולה שלא נטען בה שמבקש מס' 1 (להלן: "המבקש") הינו בעל זכויות במקרקעין נשוא הבקשה, ולכן דין בקשתו להידחות.

נותרת, איפוא בקשתה של מבקשת מס' 2 (להלן: "המבקשת"). לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה נחה דעתי כי דינה להידחות, וזאת הן מחמת אי הגשת תובענה והן מחמת פגמים שנפלו בהגשת הבקשה.

אי הגשת תובענה

תקנה 363(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") מסמיכה את בית המשפט "ליתן סעד זמני בטרם הוגשה תובענה, אם שוכנע כי הדבר מוצדק בנסיבות הענין". בפסיקה נקבע כי בהתאם לתקנה זו "נדרשים טעמים מיוחדים למתן סעד זמני טרם הגשת התובענה" (רע"א 3271/09 עזבון המנוחה רבקה מבורך ז"ל ואח' נ' אחמד סראחן ואח' (28.4.09) בפסקה 4 להחלטה).

במקרה זה המבקשת לא הצביעה על טעמים כלשהם, ובוודאי שלא על טעמים מיוחדים, המצדיקים מתן סעד זמני בלא שהוגשה תובענה.

פגמים בהגשת הבקשה

הבקשה הוגשה מבלי שצורף לה תצהיר של המבקשת, בניגוד לתקנה 365(ג) לתקנות.

לבקשה אף לא צורפו מסמכים מהותיים להוכחת העובדות הנטענות בה.

לא צורף מסמך (כגון: נסח רישום) המצביע כי למבקשת זכויות במקרקעין נשוא הבקשה.

המבקשת טוענת כי הבניה שמבצע המשיב חורגת מהיתר הבניה הקיים. דא עקא כי לא צורף היתר הבניה, ולא צורפו כל ראיות (כגון: חוות דעת מומחה, תשריט ותמונות) התומכות בטענה כי הבניה מנוגדת להיתר הבניה הקיים.

הבקשה אינה מפורטת כדבעי: אין בה פירוט של כל העבודות המבוצעות על ידי המשיב, תוך הצבעה על אלה מביניהן שנטען כי מבוצעות שלא כדין.

בסעיף 5 לבקשה נטען כי המבקש בנה מרפסות בסמוך לחדר השינה של המבקשת, תוך פגיעה בזכותה של המבקשת לפרטיות ותוך שינוי מהותי של חזית הבית. גם טענה זו אינה נתמכת כדבעי: לא הוגשו מדידות מרחקים, לא חוות דעת מומחה התומכת בטענה ולא כל ראיה אחרת המצביעה על השינויים הנטענים בחזית הבית.

הבקשה לוקה, איפוא, בחוסרים עובדתיים מהותיים. ההלכה הפסוקה קבעה:

"הלכה מיוסדת היא כי "... מי שפונה לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלוואנטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלוואנטיות להחלטת בית המשפט ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית המשפט" (דברי השופט ש' לוין ברע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ [1] בעמ' 168)" (רע"א 8113/00 דפנה שפר ואח' נ' תרבות לעם (1995) בע"מ ואח', פ"ד נה(4) 433 (2001) בפסקה 11 להחלטה, להלן: "עניין שפר").

עוד נקבע בעניין שפר:

"לא למותר להוסיף כי לחובה לנהוג בהגינות ובסבירות החלה על בעלי-דין בדרך-כלל נודע משקל רב במיוחד כשמדובר בבקשה לקבלת סעד במעמד צד אחד".

על אותם דברים עמד השופט טירקל ברע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין (19.12.00) בפסקה 2 לפסק דינו:

"אחד מביטוייה המובהקים של חובת תום הלב היא החובה לגלות לצד האחר את כל העובדות החשובות שיש בהן כדי להשפיע על הכרעותיו. חובה זאת המוטלת על המתקשר בחוזה כלפי המתקשר האחר - אפילו היה זה יכול לגלות את העובדות בכוחות עצמו (ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי פ"ד לב(1) 231, 240-241) - מוטלת במלוא כובדה על בעל דין המבקש סעד במעמד צד אחד מרשות שיפוטית שמטבע הדברים אין בידה לגלות את העובדות בכוחות עצמה. לענין זה יודגש כי הכרעתה השגויה של הרשות השיפוטית לא רק שהיא עלולה לגרום נזק לבעל הדין האחר אלא שהיא עלולה לעלות כדי עיוות דין".