עומר נ' זהר

פסק דין

רקע

1.בפני תביעה כספית בסך 17,770 ₪, שהוגשה על ידי התובע, ד"ר מוחמד עומר, רופא שיניים, נגד הנתבע, מר שלום זהר, בגין טיפולים שביצע בפיו של הנתבע החל משנת 2006. מתחילה, הוגשה התביעה לביצוע בהוצאה לפועל במסגרת תיק 1703100118.

2.התביעה נדונה בסדר דין מהיר, ועל כן, כמצוות התקנות, ינומק פסק-הדין בתמציתיות.

3.יש להקדים ולומר, כי הנתבע טופל על ידי התובע במשך שנים קודם לטיפולים נשוא התביעה. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע שילם את מלוא התמורה עד לטיפולים האחרונים שלא שולמו, ואין גם מחלוקת כי היחסים בין הצדדים היו טובים מאד, והתובע התחשב בנתבע פעמים רבות בפריסת תשלומים וכיו"ב.

4.עוד יש להקדים ולציין, כי בין הצדדים התקיים הליך קודם, בבית משפט השלום בחדרה, ת.א. 4708/07, בו תבע הנתבע כאן את התובע כאן ועוד אחרים לפיצויים עבור נזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב רשלנות בביצוע שתלים בפיו, בשנת 2006. ההליך האמור הסתיים בחודש נובמבר 2011 (חודשיים לאחר הגשת התביעה כאן) בהסדר פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, הסדר שלא הוצג לי בתיק דנן, אם כי אין מחלוקת כי הוא כלל תשלום של הנתבעים לתובע בסך כולל של 150,000 ₪ (כתב קבלה וסילוק צורף כנספח ה' לתצהיר העדות הראשית של הנתבע). ההסדר כפי שהוגש בפועל לתיק בית המשפט שם היה, כי הטענות ההדדיות תידחנה ללא צו להוצאות. כתבי ההגנה שהגיש שם התובע דכאן, אגב, לא הוגש כראיה לתיק שבפני.

הטענות והראיות

5.אין מחלוקת בין הצדדים, כי הטיפולים נשוא כתב התביעה בוצעו. התובע טוען, כי נאות להמתין בגביית התשלום, ואילו הנתבע טוען, כי התובע הסכים לבצע את הטיפולים בחינם, נוכח הטיפול הרשלני שקדם לכך (ע"י רופא משתיל, שאינו התובע), ושהביא לתביעת הנזיקין בת.א. 4708/07.

6.בפני נשמעו שני עדים בלבד, הם בעלי הדין. הנתבע לא העיד את אשתו, שהיתה נוכחת, לדבריו, כשהתובע הבטיח לבצע את הטיפולים חינם אין כסף, והצדדים חלוקים באשר למשקל מחדלו של הנתבע באי-העדת אשתו. בעלי הדין עצמם חזרו, בקירוב, על גרסאותיהם שבתצהירי העדות הראשית.

7.בנוסף על העדויות, הגיש התובע אסופה נרחבת של נספחים, שנתפרסה על פני כ-200 עמודים, ושכללה תרשומות שערך במרפאתו, תמליל של הקלטת שיחה שהתנהלה בינו לבין הנתבע ואשתו במהלך אחד הטיפולים, בו שוחחו בין היתר על הנושא הכספי, וכן פרוטוקולים של דיונים בת.א. 4708/07.

ניתוח והכרעה

8.דין התביעה להידחות, ולמסקנה זו ניתן להגיע בשתי דרכים שונות.

9.הדרך הראשונה: בין פורמאלית ובין לאו – דומה שבין הצדדים ישנו מעשה בית דין, שמכוחו דין התביעה להידחות על הסף (הגם שהטענה לא הועלתה כטענת סף, והועלתה רק בלשון רפה בסיכומי הטענות עצמם).

10.כאמור, תיק הנזיקין הסתיים בהסדר, אשר ביטויו בתיק בית המשפט היה הודעת הצדדים כי הגיעו להסכמה, "כי התביעה והטענות של הצדדים זה כלפי זה ידחו ללא צו להוצאות". התביעה עצמה, של הנתבע כאן, היתה כאמור לפיצויי נזק. איני יודע מה טען התובע כאן בכתב הגנתו, ואם העלה טענת קיזוז החוב לכאורה שהנתבע עודנו חייב לו, אולם אין ספק – והתובע עצמו הגיש את הפרוטוקולים כראיה, ואף התייחס לכך בסיכומי טענותיו – כי טען לפרוטוקול אודות החוב. ועתה, ממה נפשך: אם טען זאת, כי אז מהווה ההסדר סילוק גם של טענה זו, והתובע כבול עתה באותו מעשה בית דין, ואם לא טען זאת – כי אז, לכל הפחות, משליך הדבר על מהימנות גרסתו, כפי שנראה להלן, ומביא לדחייתה, אולם אף בלאו הכי, מאחר שהטענה עלתה מפי התובע בפרוטוקול הדיון, הרי שיש לראות את ההסדר כמשתרע גם על טענה זו, שהפכה להיות חלק מ"הטענות של הצדדים זה כלפי זה".

11.למעשה, סבורני שנכון היה להגיע למסקנה זו אף אלמלי היתה טענת החוב עולה במפורש בהליך המקביל בת.א. 4708/07, לאור הדחיה הכוללת של טענות הצדדים. טענה בדבר חוב, גם אם לא הועלתה במפורש, היא טענה, ולטעמי היא נבלעת בגוף ההסדר, כמו שתיבלע כל טענה אחרת העומדת למי מהצדדים בקשר עם העניין שנדון באותו הליך, ושמקורה במועד המוקדם למועד ההסדר.

12.הסתכלות אחרת היא, כי נראה ברור, כי במסגרת המגעים שהביאו בסופו של יום להסדר הכספי באותו תיק, לקחו הצדדים בחשבון את כל זכויותיהם וטענותיהם, ומיצו אותן בגדרו של אותו הסדר. חובת תשלום עבור הטיפולים – ככל שהיתה כזו מלכתחילה – לבטח שהיתה אמורה לבוא לידי ביטוי בשיקולי התובע (הנתבע שם), עת הסכים להסדר הכספי שהושג.

13.כך או אחרת, בין מכוח השתק שמקורו במעשה בית דין, ובין מכוח מניעות שמקורה במיצוי טענות וזכויות בהסדר פשרה סופי, נראה כי דין התביעה היא להידחות על הסף, גם אם אכן היתה התחייבות מצד הנתבע לשלם עבור הטיפולים. לפיכך, כל ההנמקה שאביא להלן היא, אפוא, רק לשם משנה-זהירות.

14.הדרך השניה: על פי מסד הראיות שבפני, אף אלמלי עסקינן במעשה בית דין, כי אז יש לקבוע, כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה הרובץ לפתחו. אקדים ואומר, כי התובע חזר בו, בפתח דיון ההוכחות, מטענתו להיפוך סדר הבאת הראיות, אולם בסיכום טענותיו חזר וטען, כי מדובר בהגנת "הודאה והדחה", וכי על כן רובץ נטל השכנוע על הנתבע. אין באפשרותי לקבל זאת. העובדה שאין מחלוקת כי הטיפול בוצע, אינה הופכת את הנתבע למי שהודה בכתב התביעה, אולם טוען שמנימוקים אחרים יש לפוטרו מהתשלום עבור הטיפולים (השווה לשון תקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

15.על התובע, אפוא, להוכיח תביעתו, ולטעמי הוא כשל בכך. כבר מתחילה יש לומר, כי גרסת הנתבע אינה בלתי-סבירה, שכן עסקינן בטיפולים שבוצעו לאחר שטיפולים קודמים – שנעשו ע"י רופא משתיל מטעם התובע – היו (לכאורה) לקויים והובילו את הנתבע להגיש תביעת פיצויים. הדעת נותנת, כי במצב כזה עשוי התובע להסכים לבצע את טיפולי-ההמשך בלא חיוב נוסף (בין אם מדובר בטיפולים מתקנים ובין אם מדובר בטיפולים עצמאיים).

16.ה"קלף" העיקרי הפועל לטובת התובע הוא כרטיס הטיפולים של הנתבע אצלו. ניתן לראות, כי מופיעים רישומים בספר הטיפולים של התובע, לפיהם ישנו חוב, והנתבע התחייב לשלמם בעתיד, ואפילו יש לכאורה חתימות של הנתבע בצד הרישומים.