עוזרי נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב אשר הוגשה בהתאם לס' 57ב לפקודת התעבורה.

הצדדים אינם חלוקים על כך כי ביום 14.01.11, בעקבות שימוע בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, החליט קצין המשטרה רפ"ק פהמי חלבי מיחידת ימת"א שרון על השבתה מנהלית של רכב המבקשת למשך 30 יום בגין עבירה של נהיגה בשכרות אותה ביצע בנה של המבקשת.

עיינתי בחומר החקירה ומצאתי ראיות לכאורה לכך שהנהג, כאמור בנה של המבקשת, נעצר על ידי השוטרים לבדיקת אלכוהול, כשל בבדיקת נשיפון, הובל לבדיקת ינשוף לה הסכים, זאת תוך הקפדה על הדרישות המקדימות לבדיקה ואכן בגופו נמדדה כמות אלכוהול גבוהה, ברמה של 300 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף.

אשר על כן, לא אדרש עוד לנושא הראיות לכאורה.

עפ"י ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית-המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

"(ב)

1.הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.

2.מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה."

עפ"י ס' 57ב(ג):

"בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב."

טענתה של המבקשת כי היא ובעלה ביקשו מבנה לנהוג כחוק, ולא לשתות אלכוהול במידה ויש בכוונתו לנהוג, אין בה כדי להוכיח כי המבקשת עשתה "כל שביכולתה למנוע את העבירה". לעניין זה אציין כי טענתה של המבקשת שלפני שנה הם שללו מבנם את הרכב לתקופה של כ-3 חודשים, כאשר נוכחו לדעת כי אינו מציית להם, רק מעידה על כך.

לטעמי ההורים אמורים להכיר את בנם, לדעת מה רמת הציות להוראתם, וכאשר בני נוער יוצאים בסוף השבוע בערב, האפשרות כי ישתו אלכוהול, לצער הכל, היא אפשרות שיש להביאה בחשבון, אם הבן לא שעה הוריו, הרי אין להם אלא להלין על עצמם, על כך שאפשרו לבנם לנהוג באופן שכזה ולסכן את עוברי הדרך.

ברור כי מסקנה זו מקבלת חיזוק לאור העובדה כי אין זו הפעם הראשונה שבנם אינו מציית להנחיות בנוגע לשימוש ברכב.

שקלתי היטב את הטענה, כי הרכב שהושבת הנו למעשה רכב שניתן למבקשת ע"י חברת השכרה, בזמן תיקון הרכב המשפחתי. אולם, כיוון שפקודת התעבורה קובעת כי גם רכב שיש עליו הסכם שכירות או הסכם של מקח אגב שכירות, בעל הרכב הינו האדם המחזיק ברכב מכוח הסכם, לכאורה, המבקשת במקרה זה, אין נפקות משפטית לטענה זו. בהקשר זה אוסיף ואציין, כי כיוון שהנהג בפועל הוא בנה של המבקשת, הרי בהחלט יתכן שבמצב זה השבת הרכב לידי המבקשת משמעותה – השבת רכב (זה או אחר) לקרבתו של עובר העבירה עצמו ובכך בבחינת שימת מכשול בפני מי שעלול להיכשל בו.

שקלתי היטב גם את טעוני המבקשת שיגרמו לה ולמשפחתה קשיים רבים בניהול אורח חייהם, בעקבות השבתת הרכב.

ולעניין זה אציין כי בדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש ולמרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי להילחם במתרחש בכבישים וכדי לוודא שבעל הרכב יעשה ככל שביכולתו כדי למנוע עבירות בעת השימוש ברכבו.

הפגיעה במבקשת בהקשר זה, מוגבלת ל- 30 יום, הינה מידתית וסבירה ביחס לחומרת העבירה ונסיבותיה.

לאור האמור מצאתי החלטת הקצין סבירה.

מתוך תקווה שבנה של המבקשת למד או ילמד את שיעורו, הריני דוחה את הבקשה.