עדרי נ' מדינת ישראל

החלטה

לפניי ערר על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו, (להלן: "בית משפט לתעבורה"), שעל פיה נדחתה בקשת העורר להורות על ביטול פסילה מנהלית שהוטלה עליו על ידי קצין משטרה.

ההחלטה ניתנה ביום 12/11/13, על ידי כב' השופט יעקב בכר, בתיק בפ"מ 433-11-13.

על העורר הוטלה פסילה מנהלית בגין עבירה של נהיגה במהירות מופרזת – עבירה לפי תקנה 54 (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961, וזאת עקב כך, שביום 04/11/13, נהג המערער בדרך שאינה עירונית במהירות של 160 קמ"ש שעה שהמהירות המותרת באותו מקום הינה 90 קמ"ש.

ביום 12/11/13, טענו הצדדים בבית משפט לתעבורה, כאשר העורר מבקש לבטל את הפסילה המנהלית או לחילופין, לצמצמה. בית משפט לתעבורה שמע את טענות הצדדים והחליט לדחות את הבקשה וזאת משום שקיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה ומסוכנות הנשקפת מנהיגת העורר.

הערר שבפניי הוא על ההחלטה דנא.

העורר טוען כי השימוע בעניינו התקיים לאחר שחלופו 36 שעות ממועד ביצוע העבירה. עוד טען העורר כי הקצין הפוסל, לא שקל את השיקולים הרלוונטיים בעת עריכת השימוע ואין בהחלטתו כל נימוק המבסס את החלטתו.

לטענת העורר, עברו התעבורתי אינו מכביד ונהיגתו אינו מהווה סכנה לציבור או לביטחון המשתמשים בדרך. העורר טען כי הוא מחזיק ברישיון משנת 1977 וכי העבירות שביצע ברובן הן עבירות ברירות משפט ובעיקר נהיגה ללא חגורת בטיחות. בנוסף טען כי אין לו עבירות מהירות מהשנים האחרונות ועל כן אין בסיס להנחה שנהיגתו מסוכנת.

עוד הוסיף העורר כי שלילת רישיונו לתקופה זו מסבה לו נזק בלתי הפיך לאור עבודתו במיוחד כאשר עצם ביצועה של העבירה על ידי העורר מוכחש על ידו מכל וכל.

המשיבה טענה כי יש לדחות את הערר. לטעמה, מאחר ועסקינן במהירות גבוהה מאוד ועבירה שבוצעה בשעות הלילה המאוחרות שיכלה לגרום לתוצאות קשות, מעידה על מסוכנותו של העורר ועל כן יש להשאיר את הפסילה על כנה.

לדעת המשיבה, עברו של העורר מכביד. לטעמה, אין להתעלם מעברו או להקל ראש בעניין מאחר ומדובר בעבירות של ברירת משפט. עוד ציינה המשיבה כי לעורר 7 הרשעות בעבירות מהירות.

המשיבה טענה כי השימוע נערך בנוכחות הסנגור, בא כוח העורר וכי טופס הפסילה נמסר לידיהם ישירות וכי העורר הבין את תוצאות השימוע ומיד לאחר מכן הגיש בקשתו לבית משפט לתעבורה.

המשיבה ציינה כי עונש הפסילה המנהלית מהווה דרך לצינון הנהג למשך 30 יום וזאת מאחר ועבירות המהירות הינן תופעה שיש להילחם בה בכל אמצעי שהחוק מעניק לרשויות, לרבות פסילה מנהלית.

המשיבה הפנתה לפסיקה הקובעת שיש להחמיר בענישה בעבירות מהירות שתרומתה לגרימת תאונות ולפעמים תאונות קשות, רבה היא.

לאחר שעיינתי בהחלטתו של בית משפט לתעבורה, בכתב האישום, בהודעת הערר ושמעתי את טיעונים הצדדים, אני מחליט לקבל את הערר ולצמצם את הפסילה המנהלית ל- 20 יום.

המדובר במי שנוהג מזה 40 שנה וצבר לחובתו 37 עבירות שברובן עבירות של ברירת משפט ובעיקר 11 עבירות של נהיגה ללא חגורת בטיחות.

אומנם העורר כופר בעובדות כתב האישום, אולם נראה לי כי קביעת בימ"ש לתעבורה שקיימות ראיות לכאורה מבוססת היא. כפירת העורר בעובדות אינה יכולה ליצור שוויון בין גרסאות, כלומר שלפנינו גרסה מול גרסה. כתב האישום מבוסס על תוצאות מדידת המהירות של העורר, מדידה במכשיר אמין, כקביעת בימ"ש עליון, לכן כפירה כללית בעובדות אינה יכולה לשלול ואף לא להטיל ספק או להחליש את עוצמתן של הראיות לכאורה. אעיר כי גם העורר לא כיוון חיציו לסוגיה זו.

לעומת זאת, הגם שמהירות כה גבוהה יכולה להצביע על קיומה של עילת המסוכנות, אין בעובדה זו כשלעצמה, לפטור את בית המשפט מלבחון התנהלות העורר על הכביש לאורך שנים.

עיינתי בהרשעותיו של העורר והתרשמתי שעברו אינו מכביד, בהתחשב בתקופת הנהיגה הארוכה (כ- 40 שנה) וכן במהות העבירות ושעות נהיגתו הרבות על פני כבישי הארץ.

אזכיר כי העבירה בוצעה לכאורה באזור הדרום - ליד באר שבע, כמעט בחצות, דבר המעיד על שעות ומקומות עבודתו, כשהוא מתגורר בנהריה. העורר שוחרר לאחר רישום דו"ח העבירה והמשיך לנהוג לביתו ואף השימוע התקיים כעבור 36 שעות בהן נהג, דבר שתומך בטענתו שמסוכנותו אינה כה רבה המצדיקה הרחקתו מהכביש למשך 30 יום.