עדם נ' נחום שמואל

החלטה

בפניי בקשת הנתבע להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו אם תידחה תביעתו (להלן: "הבקשה") ובקשה לצירוף נתבעים.

טעמי הבקשה להפקדת ערובה הם באלה: התובע הוא תושב הרשות הפלסטינאית; סיכויי התביעה לגופם אפסיים לאור הטענה כי בין הצדדים אין יריבות כלשהי; ככל שתדחה התביעה, הנתבע יתקשה לגבות את ההוצאות שעשויות להיפסק לזכותו. טעמיי הבקשה להוספת נתבעים הם באלה: התובע הועסק על ידי חברת ת. פסגה בע"מ, שהיא ובעליה הנתבעים הנכונים בתיק.

התובע הגיב לבקשות. התובע ביסס את טענותיו על הפסיקה במקרים דומים וטען כי עניינה של התובענה דנן אינו מצדיק חיוב התובע בהפקדת ערובה, וזאת בין היתר נוכח סיכויי התביעה.

סוגיית הפקדת הערובה הוסדרה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."

תקנה זו אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, וזאת בהעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. בתוך כך נפסק, כי בבואו לדון בשאלת החיוב בהפקדת הערובה, יתחשב בית הדין במיוחד במשפט העבודה (ר' דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391).

ההלכה המנחה כיום בבתי הדין לעבודה בסוגיית הפקדת ערובה, הונחה במסגרת פסק הדין עע 1424/02 פתחי אבו נאסר -SAINT PETER IN GALLICANTU(ניתן ביום 6.7.2003) בו נפסק, בהקשר לצריך לענייננו כי, ככלל, אין להטיל על עובד תושב הרשות הפלסטינית ערובה להבטחת הוצאות המעסיק - הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות. יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו, ואין לדרוש מן התובע יותר מאשר ראשית ראיה לסיכויי תביעתו. מוסיף וקובע כב' הנשיא אדלר כי "אפילו אם לתושב יו"ש רק 20% סיכויים לזכות במשפט, עדיין זכאי הוא לדיון הוגן...מעטים ונדירים המקרים בהם יוטל על בעל דין להפקיד ערובה כדי לקבל את יומו בבית הדין". צא ולמד, היותו של אדם תושב הרשות הפלסטינאית ואף אם נעדר הוא נכסים במדינת ישראל, אין בו כשלעצמו כדי לחייבו בהפקדת ערובה.

עיון בכתבי הטענות מעלה כי המחלוקת בין הצדדים בעיקרה בקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, כאשר הנתבע טוען להעדר יריבות בינו לבין התובע. לטענת הנתבע, הוא היה אחראי על הנפקת אשרת העבודה לתובע וזה הועסק בחברת ת. פסגה בע"מ. מכתבי הטענות ונספחיהם, עולה תמונה אחרת לכאורה, ונראה כי על פניו, טענות הנתבע נטענות על קרקע רעועה, במיוחד לאור היתרי העבודה שהונפקו לתובע על שם הנתבע, הדיווחים שהעביר לשירות התעסוקה, ותלושי המשכורת. זאת ועוד, לא הובאה ראשית ראיה מטעם הנתבע ולפיה, הועסק התובע לכאורה בחברה האמורה.

הגם שאין באמור לעיל ראיה חד משמעית לקיומם של יחסי העבודה בין הצדדים, ולהוכחת התביעה, הם מספקים את דרישת הפסיקה בקשר לקיומה של ראשית ראיה לסיכויי התביעה.

עוד יצוין כי למעט טענות כלליות בדבר היותו של התובע תושב הרשות הפלסטינית והקושי להיפרע מתושב האזור, הנתבע לא הניח תשתית עובדתית לביסוס הטענה בדבר 'יכולת הפרעון' של התובע, ככל שיושתו עליו הוצאות.

שוכנעתי כי התובע הניח ראשית ראיה לסיכויי תביעתו ועל כן איני רואה טעם המצדיק סטייה מהלכת פתחי אבו נאסר במקרה דנא.

באותו אופן, ומשלא הובאה ראשית ראיה להעסקת התובע על ידי חברת ת. פסגה בע"מ ובעליה, אין מקום לצירופם כנתבעים בתיק.

סוף דבר - לאור כל האמור לעיל הבקשות נדחות. הנתבע ישא בהוצאות התובע בסך 1,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, וללא כל קשר לתוצאות ההליך.

ניתנה היום, כ"ה סיון תשע"א, 27 יוני 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: