עדוי נ' עיריית נצרת עילית ואח'

החלטה

לפני בקשה שהגישו המבקשים, הם הנתבעים מס' 1 ו-4 בתביעה העיקרית, לדחיית התובענה נגדם על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית ושיהוי.

המשיב הגיש לבית המשפט לתביעות קטנות תביעה נגד המבקשים ונגד נתבעים נוספים, בגין פעולות שנקטו נגדו לגביית קנס אשר הוטל עליו ע"י העירייה עקב ביצוע עבירת חניה. בכתב התביעה טען המשיב, כי מייד משנודע לו על הליכי הגביה, הוא פנה לעירייה וטען בפניה, כי הוא לא ביצע את העבירה המיוחסת לו ושבגינה ננקטים נגדו הליכי גביה, וכי הוא מעולם לא קיבל הודעה על תשלום קנס בגין הדו"ח נשוא הליכי הגביה. הוא אף טען בפני העירייה ונציגיה, כי בזמנו קיבל הודעה על תשלום קנס הנוגעת לדו"ח שמספרו שונה מהדו"ח שבגינו ננקטים נגדו הליכים, וכי הוא הגיש בקשה להישפט בגין אותו דו"ח, אך טרם קיבל תשובה לבקשתו.

לדבריו, המבקשים התעלמו מפניותיו, התעלמו מטענותיו והמשיכו בהליכי הגביה על אף שבקשתו להישפט לא טופלה ועל אף שהעבירה שבגינה ננקטים הליכי גביה התיישנה. עקב מעשיהם של המבקשים והתרשלותם בבדיקת טענותיו, כך נטען, נגרמו לתובע נזקים בגין פגיעה בשמו הטוב ועוגמת נפש שנגרמו עקב צו עיקול שהוטל על רכבו.

על בסיס הטענות שפורטו לעיל, עתר התובע בכתב תביעתו למתן הסעדים שלהלן:

א.להצהיר כי העבירה התיישנה ואין לפעול לגביית הקנס בגינה.

ב.להורות לנתבעים, ביחד ולחוד, להפסיק את כל פעולות הגבייה נגדו בגין דו"ח זה לרבות העיקול שנרשם על רכבו.

ג.לחייב את המבקשים לפצותו בסכום של 30,000 ₪.

בבקשתם טענו המבקשים, כי יש לדחות את התובענה נגדם על הסף מאחר שבית משפט זה מחוסר סמכות עניינית לדון בה. נטען כי בהתאם לסעיפים 229 ו-230 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב – 1982, זכותו של המשיב לביטול הקנס התיישנה וקיים שיהוי ניכר החוסם הגשת תביעה זו.

המשיב טען כי מדובר בתביעה כספית גרידא וכי בית משפט זה הינו בעל הסמכות העניינית לדון בה.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובכל המסמכים הרלבנטיים נחה דעתי, כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי. סעיף 60 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 (להלן: "החוק") קובע, כי בית משפט לתביעות קטנות מוסמך לדון בתובענה שהגיש יחיד –

" 1)לתשלום סכום שאינו עולה על 31,200 ₪ ;

2)למתן צו להחלפת מצרך או לתיקונו או לביטול עסקה, כששווי המצרך או התיקון או סכום העסקה, לפי העניין, אינו עולה על הסכום האמור בפסקה (1), ובתביעה-שכנגד לסכום או לצו כאמור, ובלבד שהתביעות אינן לפי זכות שהומחתה או שהוסבה ואינן בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר ".

בכתב התביעה עותר המשיב בנוסף לסעד הכספי, לסעד הצהרתי, לפיו עבירת החניה שבגינה הוטל הקנס התיישנה, וכן להורות לנתבעים להפסיק את פעולות הגבייה נגדו בגין הקנס. אין ספק, כי סעדים אלה אינם בסמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות לאור הסמכויות שהוענקו לו בסעיף 60 לחוק בתי המשפט.

לעניין הסעד הכספי, לא צריכה להיות מחלוקת, כי לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בו. מדובר בתביעה בגין נזקים שנגרמו למשיב, לפי הנטען, עקב ביצוע עוולות נזיקיות כלפיו. תביעה כזו היא בסמכותו של בית משפט זה לאור סכום התביעה הנטען, גם אם נושא הסכסוך נתון לסמכותו הייחודית של בית משפט אחר. לסוגיה זו התייחס בית המשפט העליון בע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 810, שם נקבע:

"כאשר מוגשת תובענה כספית, נקבעת הסמכות לפי הסכום, תהא אשר תהא העילה, ואין נפקא מינא, אם נושא הסכסוך נוגע לעניין שהיה מצוי בסמכותו הייחודית של בית-משפט אחר, אילו נתבע בגינו סעד המתייחס במישרין לאותו עניין...".

כ

אשר על כן, אני מורה על מחיקת התובענה ככל שהיא נוגעת לסעדים הנדרשים בסעיפים 21 (א) ו-(ב) לכתב התביעה.

התביעה הכספית היא בסמכותו של בית משפט זה, ועל כן היא תידון בפני.

אין עוד מקום לדון בשאר הטענות שהועלו על ידי המבקשים.