עד"י 3305/15 האני אחמד ע"א חפיד זהראן נ' התביעה הצבאית

כללי

מונח בפניי ערעור הסנגוריה על החלטת בית המשפט קמא שלא לפסול את עצמו מלדון בכתב האישום בעניינו של המערער.

ואלה העובדות הרלוונטיות לערעור:

נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של מתן שוחד. על פי כתב אישום זה, החל ממועד שאינו מוקדם משנתיים טרם מעצרו, באלפי מנשה או במקום סמוך לכך, נתן המערער טובות הנאה  שפורטו בכתב האישום, במספר הזדמנויות, לקצין צה"ל, מפקד נציגות שער אפרים במנהל האזרחי.

במהלך הדיונים העלה הסנגור טענה מקדמית, לפיה ניסוחו הכללי של כתב האישום אינו מאפשר להתגונן מפניו, ועל כן, דינו להתבטל. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט קמא (החלטה מיום 25.10.15).

בעקבות דחייה זו, הגיש הסנגור בקשה לפסילת השופטת קמא מלדון בתיק, לאור קביעותיה בהחלטתה. גם בקשה זו נדחתה על ידי השופטת קמא בהחלטה מנומקת (החלטה מיום 17.12.15).

מכאן הערעור הנוכחי, במסגרתו מעלה הסנגור טענות המתייחסות הן לסדרי הדין והן להחלטה המהותית.

הערעור ותשובת התביעה

במישור סדרי הדין, קובל הסנגור בנוגע לשני עניינים. ראשית, מציין הסנגור כי הצטווה על ידי מזכירות בית המשפט שומרון לקבל את תגובת התביעה הצבאית לבקשת הפסילה בטרם תיפתח בקשתו. הסנגור מתאר כי נדרש לו כחודש עד לקבלת התגובה האמורה. הסנגור סבור כי נוהל זה של מזכירות בית המשפט מותיר את הסנגורים כ"שבויים" בידי התביעה הצבאית, אשר ברצותה מוסרת את תגובתה וברצותה מעכבת אותה. שנית, מתרעם הסנגור נגד העובדה כי השופטת קמא נתנה את החלטתה בבקשת הפסילה על סמך טיעוני הצדדים הכתובים, מבלי שקיימה דיון בעל פה במעמדם. לשיטתו, הדבר מנוגד לסדרי הדין המחייבים.

לגופו של עניין, טוען הסנגור כי ביהמ"ש קמא שגה בדחיית טענתו המקדמית, בניגוד לפסיקה, תוך העמדת המערער בפני מצב בלתי אפשרי, בו הוא נדרש להתגונן מפני האשמות כלליות ביותר, הנעדרות בסיס ראייתי. לדעת הסנגור, ביהמ"ש קמא יצר "שיטת משפט חדשה" שתגרום לעינוי דין, תוך גילוי נטייה ברורה להעדיף את התביעה הצבאית. על יסוד דברים אלה, סבור הסנגור כי ביהמ"ש קמא אינו יכול להמשיך ולדון בעניינו של המערער.

לאור זאת, מבקש הסנגור כי אתן את דעתי לסדרי הדין הראויים, לדחיית טענתו לפגם בכתב האישום ולתוצאה המתבקשת מכך,לשיטתו, באשר לפסילת בית המשפט קמא.

התביעה הצבאית התנגדה לערעור על כל חלקיו.  לגישת התובע, אין פסול בפרקטיקה הנוהגת, לפיה צד המגיש בקשה מתבקש לצרף את תגובתו של הצד שכנגד. מעבר לכך, מאחר שהסנגור הגיש בקשה כתובה ואף הוגשה תגובה כתובה, התייתר הצורך בדיון במעמד הצדדים. מכל מקום, אין בעובדה שכך נהג בית המשפט כדי להוות פגם משמעותי. התובע אף סבר כי אין בדיון בעל פה כדי להוסיף על הטענות בכתב. לבסוף, טען התובע כי אין כל עילת פסלות, שכן אין בעובדה שבית המשפט דחה את טענות הסנגוריה כדי ללמד על עמדתו באשר לגורלו של ההליך.

סדרי הדין

במישור סדרי הדין, מצאתי כי הצדק עם הסנגור.

אמנם, אין פסול בקביעת נוהל, לפיו צד מתבקש לצרף לבקשתו את תגובת הצד שכנגד. לרוב, הדבר עשוי לתרום ליעילות ההליך. יחד עם זאת, לא ניתן למנוע הגשת בקשה אך מן הטעם שלא צורפה תגובה. נוהל שכזה עלול לגרום ל"נעילת שעריו" של ביהמ"ש בפני בקשות מוצדקות, ולעיתים אף לפגוע בעשיית הצדק, בעיכוב בלתי מוצדק בקיום דיון נחוץ.

אשר על כן, מזכירויות ביהמ"ש נדרשות לקבוע נהלים ברוח הדברים האמורים, שיאפשרו מתן מענה לבקשות, מקום בו הצד המגיש את הבקשה לא הצליח לקבל את תגובת הצד שכנגד. מובן כי את המקרים המתאימים יש להביא להתייחסות שופט.

הוא הדין באשר לקיום דיון במעמד הצדדים. בסדרי הדין המקובלים בהליך הפלילי, העוסקים "בדיני נפשות", ניתנת הבכורה להליכים המתקיימים בנוכחות הצדדים בבית המשפט. קיום דיון במעמד הצדדים, אינו תורם רק לבירור מעמיק יותר של הסוגיות הנדרשות, אלא אף בעל השלכה רבה על מראית פני הצדק. ואכן, בעניין דומה קבע, זה מכבר, ביהמ"ש העליון, כי: