עגלי תל שווק בקר בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, משרד החקלאות ופיתוח הכפר

השופט י' עמית:

           בגדרי ההליך הנוכחי התבקשנו להכריע בשאלה מהו "עגל יונק"?

רקע

1. יבואן של בעלי חיים חייב לשלם למדינה אגרה עבור התקופה שבה שוהים בעלי החיים המיובאים בהסגר, מכוח תקנה 14 לתקנות מחלות בעלי חיים (יבוא בעלי-חיים), התשל"ד-1974 (להלן: התקנות). התוספת לתקנות קובעת את גובה האגרה לפי קטגוריות של בעלי החיים המיובאים, ובין היתר נמנות בתוספת קטגוריות של גמלים ופרדים, יונים, חתולים וקופים, אוגרים, ארנבות ואפרוחים. בענייננו התגלעה מחלוקת בעניין הסיווג המתאים של עגלים צעירים המיועדים לפיטום. המדינה סבורה כי יש להגדירם "בקר לגידול, פיטום", ואילו המערערים סבורים כי העגלים נכנסים גם לתת-קטגוריה של "עגלים ועגלות יונקים", אשר מחייבת את היבואן באגרה נמוכה יותר. כדי לסבר את האוזן, נציין כי האגרה בגין "בקר לגידול, פיטום" בתחנת הסגר עד 8 ימים עומדת על 94 ₪ ליום, ולעומת זאת "עגלים ועגלות יונקים" בתנאים דומים, מחייבים את היבואן באגרה יומית של 40 ₪.

יצויין כי ביום 25.12.2013 בוטלה הקטגוריה של "עגלים ועגלות יונקים" ונמחקה מהתוספת לתקנות (ק"ת 7329). לפיכך המחלוקת בענייננו צופה פני עבר בלבד.

2. במרוצת השנים שילמו המערערים אגרה לפי ההגדרה של "בקר לגידול, פיטום". בשנים 2012-2011 הגישו המערערים תביעות כספיות לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ת"א 2115-09-11, ת"א 26116-03-12, ת"א 39268-06-12). התביעות התבססו על דיני עשיית עושר ולא במשפט, והדרישה היא להשבת תשלומי חובה שנגבו ביתר בשנים שקדמו להגשת התביעה (עד תום תקופת ההתיישנות), בטענה שהאגרה המתאימה היא עבור "עגלים ועגלות יונקים".

           בפסק דין מיום 20.8.2014 דחה בית המשפט המחוזי (השופט ע' גרוסקופף) את התביעות (להלן: פסק הדין הראשון). בפסק הדין נקבע כי הפרשנות שהציעה המדינה היא פרשנות סבירה של הדין, ומאחר שכך נהגו הצדדים במשך שנים ללא טענות ומענות, אין לאפשר למערערים לתקוף באופן רטרואקטיבי את הפרשנות שהיתה נהוגה. קביעה זו מיוסדת על שתי הנמקות. בגדרי המשפט המינהלי, הודגש כי יש לתת משקל לפרשנות עקבית שננקטה על ידי רשות מינהלית לאורך שנים, וחזקת התקינות לא נסתרה. כמו כן צויין כי גם לגופו של עניין, הפרשנות שהוצעה על-ידי המערערים אינה משכנעת. במישור המשפט האזרחי, קבע בית המשפט כי קבלת התביעה תעניק למערערים רווח בלתי צפוי ותגרום למדינה פגיעה תקציבית. בית המשפט הביע עמדתו כי מקום בו הרשות המינהלית לא התרשלה, ועודנה סבורה בתום לב כי הגבייה נעשתה כדין, אין להתיר תביעת השבה עקיפה שבאה במקום תקיפה ישירה של ההחלטה המינהלית.

3. המערערים הגישו ערעור על פסק הדין, ובמסגרתו טענו כי בניגוד להסדר דיוני בין הצדדים, בית המשפט המחוזי לא הבהיר בפסק דינו מהי הפרשנות שיש ליצוק לקטגוריה של "עגלים ועגלות יונקים". לאחר דיון בערעור, התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי להכרעה בשאלה זו (ע"א 7086/14; פסק דין מיום 27.1.2016).

           במסגרת השלמת הטיעון, המערערים ביקשו להגיש לבית המשפט המחוזי חוות דעת וטרינרית שלפיה מעולם לא יובאו לישראל עגלים יחד עם אמותיהם. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 7.3.2016, והמערערים ביקשו לערער בפנינו גם על החלטה זו וצירפו את חוות הדעת לערעור מטעמם (מוצג מס' 16). כמו בית משפט קמא, אף אני לא השתכנעתי כי חוות הדעת תורמת תרומה מהותית לבירור המחלוקת, ועל כן איני נדרש לכך.