עבד אלהאדי נ' מדינת ישראל ואח'

החלטה

בפניי בקשה לביטול איסור שימוש ברכב, אשר הוגשה בהתאם לסעיף 57ב לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א – 1961.

אין מחלוקת כי המבקש הנו הבעלים של הרכב נשוא הבקשה.

על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 6/11/10 נהג מוחמד דראושה (להלן: "הנהג") ברכב נשוא הבקשה כשהוא שיכור.

בבדיקת "ינשוף" שנערכה לנהג, נמצא ריכוז של 320 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף.

ב"כ המבקש טען כי לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לנהג, טען כי המבקש לא ידע ולא הסכים שהנהג ינהג ברכבו, שכן בהיותו בדרכו חזרה לבית מן העבודה, ביקש מאחיו הסעה והאח שלח במפתיע את הנהג להסיעו. המבקש עלה לרכבו, בעת שנהג בו הנהג, שכן לא ידע שהנהג שיכור. ב"כ המבקש הפנה לנסיבותיו האישיות של המבקש, שהנו רווק, למבקש אין רישיון נהיגה בתוקף, אולם הרכב משמש להסעת עובדים והמבקש מקבל תשלום עבור השימוש ברכבו להסעות. עוד טען ב"כ המבקש כי השבוע חל חג ולכן הרכב מסייע למשפחה להתנייד לאירועים שונים.

ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה, הגישה את תיק החקירה והפנתה לראיות הקיימות בו. בנוסף, טענה כי לא מתקיימים בנדון תנאי סעיף 57 ב לפקודת התעבורה וכי אין בנסיבות האישיות שהוצגו כל יחוד ולכן אין מקום לביטול איסור השימוש.

מעיון בתיק החקירה התרשמתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לנהג עפ"י כתב האישום:

מדו"ח "הזמנה לדין וכתב אישום" ומדו"ח "נסיבות המקרה" עולה, כי ביום שבת 6/11/10 בשעה 00:55 נהג הנהג, כשהמבקש יושב לצדו, ברכבו של המבקש נשוא הבקשה ועוכבו לביקורת שגרתית.

ממזכר שערכה סמ"ר ליטל פרץ, "דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות" ומטופס "דין וחשבון על בדיקת שכרות באמצעות ינשוף" עולה כי הנהג נכשל בבדיקת נשיפון ולכן נערכה בדיקה באמצעות מכשיר הינשוף שהצביעה על 320 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף.

בתיק החקירה פלט בדיקת הכיול.

דו"ח המאפיינים משקף קיום ריח אלכוהול חזק מהפה, התנהגות רדומה, הנהג עמד באופן יציב אך התנדנד בעת ההליכה על הקו והחטיא פעמיים במבחן הבאת האצבע לאף.

בתחקור שנערך לנהג מסר הנהג כי שתה שני בקבוקי בירה כחצי שעה לפני הנסיעה.

ב"כ המבקש טען להעדר ראיות לכאורה בהסתמך על טענת הנהג בפני המבקש לאחר הארוע לפיה שתה מעט ולא במידה המצוינת בכתב האישום (כאמור בתצהיר המבקש). טענה זו מקומה בתיק העיקרי ולא בשלב הדיוני הנוכחי, בו נדרש בית המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה בלבד.

הנה כי כן, קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לנהג עפ"י כתב האישום.

על פי סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם המבקש לא ידע או שלא נתן הסכמתו לכך שהנהג ינהג ברכבו או שהנהג פעל בניגוד להוראות המבקש והמבקש עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

ב"כ המבקש טען כי המבקש לא נתן היתר לנהג לנהוג. לדברי המבקש, ביקש מאחיו מהראן להסיעו מעפולה לביתו בסוף יום עבודה ומהראן הוא ששלח את הנהג ונתן לו רשות לנהוג. עוד טען כי לא פעל למניעת העבירה, כיון שלא ידע שהנהג שיכור.

מדו"ח הזמנה לדין וכתב אישום עולה כי הנסיעה בוצעה ביום שבת בשעה 00:55. עפ"י עדות המבקש, הוא עובד מיום א' עד יום ה' או ו' בלילה. מועד ביצוע העבירה הלכאורי אינו עולה בקנה אחד עם טענתו כי שב באותו לילה מעבודה בדרום הארץ ונזקק להסעה מעפולה.

הטענה כי מדובר בהסעה מעפולה, ביוזמת מהראן, בסיום עבודה, נטענה לראשונה במסגרת בקשה זו ולא בא זכרה במסמכים בתיק החקירה, בהם נתבקשה תגובת המבקש או הנהג. לא הוגש תצהיר במסגרת הבקשה, מטעם מהראן או הנהג, להוכחת הטענה. לפיכך, לא שוכנעתי באמיתות הטענה.

המבקש העיד בפניי כי הנהג נוהג ברכבו דרך שיגרה לצורך הסעת עובדים. בנסיבות אלה, התקשיתי לקבל את הטענה כי לא ניתנה הסכמה מצד המבקש דווקא לנסיעה זו.