עב"ל 7701-10-13 רמת מגשימים - מושב שיתופי של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' ארחמן עדוי ואח' - פסקדין

1.לפנינו ערעור המערערת (רמת מגשימים - מושב שיתופי) על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט חיים ארמון ונציגי הציבור גב' קרן קנדרו ומר יצחק הולצמן; ב"ל 14466-11-12), בו נדחתה תביעת המשיב 1 (להלן: המשיב) כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) להכרה בתאונה שהוא נפגע ביום 2.7.2001 כתאונת עבודה מחמת התיישנות על פי הוראת תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969.

2.ברקע הדברים יבואר כי ביום 24.9.2001 הגיש המשיב תביעה להכרה בתאונת דרכים שקרתה לו כתאונת עבודה. תביעתו נדחתה על ידי המוסד במכתב נושא תאריך 11.10.2002 שהגיע אליו בסמוך לכך.

3.ב"כ המשיב כתב מעת לעת למוסד לביטוח לאומי לגבי אותה תביעה ובסופו של דבר החליט להגיש תביעה לבית הדין האזורי על דחיית תביעתו בחודש אוקטובר 2002 אך ורק ב 8.11.2012, דהיינו למעלה מ 10 שנים לאחר קבלת מכתב הדחייה.

4.לאור האמור, על פני הדברים ומבלי להיזקק לגופו של עניין בדין דחה בית הדין קמא תביעת עובד שהוגשה למעלה מ 10 שנים לאחר מכתב הדחייה שנשלח לו וקיבלו.

5.מעבר לנדרש, נציין כי על פי תקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח-1998, ככל שלא הוגשו פרטי תביעה נדרשים בטופס התביעה או לא צורפו מסמכים שנדרשו מאת העובד להבדיל ממסמכים הנדרשים מאת המעביד, אזי בהתאם לתקנה 8(ג) לאותן תקנות רשאי פקיד התביעות לדחות את התביעה. במילים אחרות, דחיית התביעה הינה בגדר סמכותו בהעדר המצאת מסמכים מצד העובד.

6.בנסיבות האמורות, משנדחתה תביעת המשיב על ידי המוסד לביטוח לאומי ומשנדחתה תביעתו שהוגשה לבית הדין קמא לאחר 10 שנים – דחה בית הדין קמא את תביעת המשיב לאור האמור.

7.המשיב בחר שלא לערער על פסק דינו של בית הדין קמא ובכך הפך אותו פסק דין לפסק דין חלוט ביחס שבין המשיב לבין המוסד לביטוח לאומי.

8.למרות שהמשיב הגיש תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי, ולמרות שהמשיב הגיש תביעה לאחר דחיית תביעתו על ידי המוסד לביטוח לאומי לבית הדין קמא, טוען המערערת בפנינו כי היא הינה בגדר מעסיקו של העובד וכי קמה לה זכות תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי להכרה בתאונה שאירעה למשיב כתאונה בעבודה וזאת מכוח סעיף 393 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק).

9.התמונה לא תהא שלמה אם לא יובהר כי במהלך ההתדיינות בבית הדין קמא בתביעת המשיב כנגד המוסד לביטוח לאומי, ביקשה המערערת להצטרף לדיון ביום 1.5.2013 על אותה החלטת דחייה שהיא למעשה פסק דין ביחס לזכותה של המערערת להצטרף לדיון – לא הוגש ערעור על ידה במועד לבית דין זה, כך שאותה החלטה הפכה להחלטה חלוטה.

10.מעבר לזאת, יודגש כי על פי סעיף 393 רשאית היתה המערערת ככל שהיה מוכח כי הינה מעסיקתו של המשיב להגיש כתב תביעה כנגד המוסד וזאת תוך חצי שנה מתום המועד להגשת התובענה על ידי העובד (תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), כנוסחה אז, שהותקנה מכוח סעיף 393 הנ"ל)

11.בנסיבות האמורות, לא מצאנו מקום לקבל את ערעור המערערת אלא יש לדחותו בתמצית מהטעמים הבאים:

א.לא הוכח כי המערערת היתה בגדר מעסיקתו של המשיב על פי החוק, לעניין אפשרות הגשת תביעה.

ב.המשיב במקרה שלפנינו הגיש תביעה למוסד ולאחר מכן לבית הדין ושתיהן נדחו – לאור האמור אין מקום ליישום סעיף 393 לחוק לעניין תובענה של מעביד בהעדר תובענה של עובד.

ג.המערערת ככל שהחלטת דחיית צירופה לדיון בבית הדין קמא לא נשאה חן בעיניה היתה צריכה להגיש על כך ערעור במועד – דבר שלא נעשה.

ד.ברי בנסיבות המקרה שלפנינו, כי אין למערערת זכות עמידה במקום המשיב.

ה.מעבר לנדרש וכפי שאמרנו בפתח הדברים, החלטת פקיד התביעות לדחיית תביעת המשיב ניתנה בסמכות והן המשיב והן המערערת לא מיצו את זכות התביעה לבית הדין האזורי במשך עשור שנים ולכן בדין נדחתה תביעת המשיב מטעמי התיישנות על פי התקנות.