עב"ל 46264-01-14 סארה עאמר בדיר נ' המוסד לביטוח לאומי

סגנית הנשיא ורדה וירט ליבנה

פתח דבר

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (הנשיאה אורלי סלע ונציג הציבור מר ליאון מיוני; בל 472-10-12), אשר דחה את תביעתה של המערערת להכיר בפגיעתה מיום 2.11.11, כפגיעה בעבודה על פי הוראת חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי).

    

   רקע עובדתי וההליך בבית הדין האזורי

    

2. המערערת היא אחות במקצועה ומשמשת כאחראית משמרת בחדר מיון בבית החולים סורוקה.

3. המערערת פרטה בתצהירה את השתלשלות העניינים באופן הבא: ביום 2.11.11 במהלך משמרת לילה, בעת שעזרה לאחות בשם זיוה אשר עבדה עמה באותה המשמרת, לטפל בחולה במיון, הגיעה למיון חולה בכיסא גלגלים שסבלה מקוצר נשימה. המערערת אמרה למלווה של החולה לסייע לה בהרמת החולה, אולם המלווה כנראה לא הבינה אותה, היא הרימה אותה לבד, ובאותו רגע חשה כאב חד בגבה ובידה. בשעה שש בבוקר, לקראת סוף המשמרת, פנתה המערערת לאורטופד לצילום היד, שכן היא כאבה לה. האורטופד גיבס למערערת את היד ורשם לה תרופות לכאבים. המערערת לא שיתפה את האורטופד בכאבי הגב שהיו לה, שכן ידעה בעצמה איזה תרופות עליה ליטול. לאחר מכן, המערערת ישבה בביתה עשרה ימים כשידה מגובסת ועם כאבי גב, נטלה תרופות ונחה. המערערת לא ידעה, באותה עת, שהיא סובלת מפריצת דיסק כתוצאה מהאירוע. ביום 13.11.13 חזרה לעבודתה והורידה את הגבס. במהלך המשמרת התגברו כאבי הגב עד למצב בו לא יכולה היתה להרים את רגלה. המערערת נשלחה לבדיקת סי.טי אשר העלתה כי היא סובלת מפריצת דיסק. למרות הכאבים, המשיכה המערערת לעבוד בקבלה של חדר המיון. למחרת, פנתה לאורטופד שהציע לה שתנוח בבית עם טיפול תרופתי. המערערת לא הסכימה, והמשיכה לעבוד כאשר לצורך כך היא קיבלה זריקות וכן טופלה בפיזיותרפיה, והכל על מנת שלא להחסיר מעבודתה. המערערת המשיכה לעבוד עד ליום 27.11.11, אז הגיעה למסקנה כי היא איננה מסוגלת להמשיך עוד. בהמשך, לאחר שהתברר כי יש לה פריצת דיסק וזו אינה ניתנת לטיפול ללא ניתוח, הגישה תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה מיום 2.11.11.

4. המשיב (להלן – המוסד) דחה את תביעתה, מהטעם שלא הוכח כי אירע לה אירוע "תוך כדי ועקב העבודה", ועל כן הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי.

5. בית הדין האזורי שמע את עדויות המערערת והעדה מטעמה - גב' זיוה דמבובסקי. בפסק דינו, בית הדין האזורי סקר את האמור בתצהירה של המערערת ובתצהירה של גב' זיווה, וכן עמד על הנקודות הבאות:

   • בטופס התביעה לדמי פגיעה שהגישה המערערת היא כתבה כי הפגיעה אירעה ביום 13.11.11 ובשורת המלל ציינה - "מספר ימים לפני קרות האירוע הרמתי חולה כבד והרגשתי כאבי גב אך לא התייחסתי. ביום האירוע במהלך משמרת בוקר הרגשתי כאבים חזקים במותן ימין עם הקרנה לרגל שהלך והחמיר". כאשר נשאלה המערערת, במסגרת חקירתה הנגדית, מדוע לא ציינה את תאריך הפגיעה המדויק השיבה - "כי את הסיטי שעשיתי זה היה ב- 13.11.11 אבל ההרמה של החולה היתה בין 2.11.11 ל- 3.11.11 לשאלתך לא כתבתי כי לא חשבתי שזה כל כך חשוב" כאשר נשאלה האם הטיפול הראשון היה ביום 13.11.11 כפי שכתבה בטופס התביעה, השיבה בשלילה ואמרה כי פנתה לטיפול לראשונה – "ב- 2.11.11 הייתי במשמרת לילה. בסוף המשמרת הלכתי ופתחתי תיק וניגשתי לאורטופד וביקשתי שיבדוק לי את היד. האמת שדיברנו על הגב אבל לא ביקשתי שזה יהיה מוזכר בתיק כי חשבתי שזה יעבור" לשאלה מדוע כתבה בטופס התביעה שהטיפול הראשוני נעשה ב- 13.11.11 – השיבה – "אמרתי שחשבתי שזה לא כל כך חשוב. התאריך 13.11.11 היה ההתייחסות שלנו לגב ולכן חשבתי שזה התאריך החשוב."