עב"ל 22500-05-13 א' נ' המוסד לביטוח לאומי - פסקדין

ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת שרה מאירי ונציגת הציבור גב' גרסיאלה כהן; בל 5010-04-11), שבו נדחתה תביעתו של המערער להכיר באוטם שריר הלב בו לקה ביום 21.5.2009 כפגיעה בעבודה. בית הדין האזורי קבע כי המערער לא הוכיח התרחשות אירוע חריג עובר למועד בו לקה באוטם, ולכן דין תביעתו להידחות.

לגרסת המערער, בשל הוצאתו לחופשה יזומה בת יומיים, בנסיבות של צמצום ניכר בהיקף העבודה במקום עבודתו, הוא נקלע למצב של חוסר שקט, מתח ועצבנות, נוכח חששו כי יפוטר ממקום עבודתו שבו הועסק כ- 13 שנים ברציפות. בנוסף, כך נטען, המערער חש פגוע מכך שחרף היותו העובד הוותיק ביותר היה לעובד הראשון שנדרש לצאת לחופשה היזומה, וכן מכך שמי שמסר לו את ההודעה על היציאה לחופשה היזומה היה מנהל העבודה ולא הבעלים של מקום העבודה (להלן ביחד – הארוע החריג).

לפני בית הדין העידו המערער, רעייתו של המערער, הבעלים של מקום העבודה ומנהל העבודה.

בית הדין האזורי סקר בפסק דינו את העדויות והראיות שהיו לפניו, וקבע כי המערער לא הוכיח שהתרחש אירוע חריג עובר למועד בו לקה באוטם. בית הדין האזורי קבע, בין היתר, כי לא הייתה זו הפעם הראשונה בה נדרשו עובדים לצאת לחופשה בשל האטה בעבודה; מנהל העבודה שוחח שבועיים לפני האירוע עם כלל העובדים, בשיחה בה נכח גם המערער, בה הובהר הצורך ביציאת כל אחד מהעובדים לחופשה, מדי פעם, תוך שהוא מבהיר כי "לא היה ריח של פיטורים באוויר"; המערער יצא כשבוע לפני מועד האירוע הנטען לחופשה בת יום; המערער בחר את המועד בו יצא לחופשה היזומה; בעוד המערער העיד כי לא ייחס חשיבות להוצאתו לחופשה שבוע לפני המועד בו לקה באוטם, אשתו העידה כי במשך יותר משבועיים לפני האירוע החריג הנטען, היה המערער לחוץ, נסער וחשש לאבד את מקום עבודתו. בסופו של יום בית הדין האזורי קבע כי לא שוכנע שהחופשה היזומה גרמה למערער דחק נפשי, וכפועל יוצא מכך לא שוכנע כי התרחש אירוע חריג עובר למועד בו לקה המערער באוטם.

במסגרת הערעור טען המערער ארוכות כי לפני בית הדין האזורי היו ראיות אובייקטיביות שדי בהן כי הוכח קיומו של האירוע החריג הנטען, או לכל הפחות אירוע שקיים ספק לגבי חריגותו, כך שהיה מקום למנות מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי. כמו כן טען כי לא מתבקשת התערבות ערכאת הערעור בקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי אלא במסקנותיו של בית הדין האזורי.

לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. תחילה ייאמר, כי עסקינן בערעור על קביעות עובדתיות של בית הדין, ולא בערעור על מסקנות על יסוד קביעות עובדתיות. ככלל, ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, שהן פרי התרשמותה הבלתי אמצעית מהעדויות שהיו לפניו, ולא מצאנו כי המקרה הנדון מצדיק חריגה מהכלל. כאמור, בית הדין האזורי לא שוכנע כי אכן התרחש האירוע הנטען – היווצרותו של דחק נפשי כתוצאה מחשש מפיטוריו ומסיבות נוספות. ויודגש, בית הדין לא בחן כלל את השאלה האם אותו דחק נפשי הגיע כדי אירוע חריג, נוכח העובדה שדחה את הטענה לעצם התרחשותו של האירוע הנטען. בנסיבות אלה גם אין מקום להחיל את ההלכה שלפיה מקום שיש ספק בדבר חריגותו של אירוע שהוכח ימונה מומחה רפואי.

סוף דבר – הערעור נדחה, ללא צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ה (20 נובמבר 2014) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.