קצב תבע פיצויים בגין כאבים בברכיים שנגרמו עקב עמידה ממושכת. - פסקדין

השופטת לאה גליקסמן:

1. ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת שרה מאירי ונציגות הציבור גב' ת. ברץ וגב' ג. כהן; בל 4926-09), שבו נדחתה תביעתו של המערער להכיר בפגיעה ממנה הוא סובל בברכיים כפגיעה בעבודה בעילה של מיקרוטראומה.

2. בהתאם למוסכם על הצדדים, פסק הדין ניתן על יסוד סיכומי הצדדים בכתב וכלל החומר שבתיק.

    

   הרקע לערעור:

3. המערער, עצמאי, שבבעלותו קצביה הכוללת גם מעדניה, הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה להכיר בפגיעה בברכיו כפגיעה בעבודה. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו של המערער מהטעם שלא הוכח קיום אירוע תאונתי/ אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב עבודתו אשר הביאו לפגיעה בברכיים. בהמשך לכך הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי.

4. בבית הדין האזורי הגיש המערער תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן תצהיר עדות ראשית של אשתו ושל בנו, העובדים עמו בעסק. המוסד לביטוח לאומי ויתר על חקירת המערער והמצהירים מטעמו. מכאן, התשתית העובדתית היא תיאור עבודתו של המערער בתצהירו, הזהה בעיקרו לתיאור העבודה שמסר בהודעתו לחוקר המוסד, ונתמך בתצהירים הנוספים של אשתו ובנו.

    

   התשתית העובדתית:

5. המערער עובד "כל חייו" כקצב. בתחילה עבד בפירוק בשר בקבלנות, עבודה שמתבצעת בעמידה, וכרוכה בהליכה תוך כדי נשיאה של רבעי בקר כבדים.

6. מ- 1975 המערער בעל עסק עצמאי. בבעלות המערער קצביה, הכוללת מעדניה. העסק מבוסס בעיקר על מוצרי בשר הנמכרים בקצביה שבתוך המעדניה.