עב"ל 13001-09-12

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין ונציג הציבור מר דני בר; ב"ל 1236/08), שבו נדחתה תביעת המערערת לקצבת תלויים.

בתמצית, נציין כי מר גדעון כץ ז"ל (להלן – המנוח) יליד 1944 עבד בחברת חשמל עד לפטירתו. המנוח הוכר כנפגע בעבודה כתוצאה מחשיפה לחומרים. למנוח נקבעו החל משנת 2000 10% נכות יציבה בגין פגיעה בדרכי הנשימה. ביום 12.2.06 המנוח החל את יום עבודתו בבוקר כרגיל. בסביבות השעה 8:15 אכל המנוח בחדר האוכל ולאחר מכן חזר לחדרו. בשעה 9:00 בבוקר "שמע חברו לעבודה נחירות מחדרו של המנוח. החבר היה מופתע כי היה זה זמן קצר לאחר שחזרו מחדר האוכל וכן היתה זו הפעם הראשונה שנשמעו נחירות מחדרו של המנוח בשעות העבודה. עם זאת, המנוח היה מתלונן על עייפות ואף סיפר לאותו חבר כי הוא היה נרדם בכל מיני סיטואציות". ממשיך בית הדין האזורי וקובע כי החבר נכנס לחדרו של המנוח וראה כי ראשו של המנוח היה שמוט וסבר כי הוא ישן. החבר החליט שלא להעירו כדי שלא להביכו.

לאחר זמן נוסף, בשעה 9:55 לערך, ניגש לחדרו של המנוח עובד אחר אשר ראה כי ראשו שמוט וצבע פניו צהוב. העובד האחר קרא למנוח בשמו, בדק לו דופק בצוואר אך הרגיש שאין דופק, ומיד הוזעקו אמבולנס ורופא מהמרפאה בחברת החשמל. הרופא מהמרפאה ביצע פעולות החייאה שלא הועילו, ונקבע מותו של המנוח.

המערערת – אלמנת המנוח, הגישה לבית הדין תביעה לתשלום קצבת תלויים, וטענה שתי טענות: האחת, כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהפגיעה בדרכי הנשימה שהוכרה כתאונת עבודה; השניה, כי "עיכוב/איחור/השהיה בהגשת טיפול רפואי מהווים ארוע חריג" שגרם למותו של המנוח. משמע, לשיטתה, "המחדל שבאי מתן טיפול רפואי מיידי מהווה ארוע חריג" (הדגשה במקור).

בית הדין האזורי דחה את הטענה הראשונה על יסוד חוות דעתו של פרופ' ורסנו שמונה כמומחה רפואי יועץ לבית הדין, שלפיה אין קשר סיבתי בין הפגיעה בדרכי הנשימה לבין פטירתו של המנוח. כמו כן דחה בית הדין את הטענה השניה, משני טעמים: הראשון – עובדתי: בית הדין קבע כי לא הוכח שיהוי בהגשת טיפול רפואי שכן לא הוכח כי המעסיק ידע, או יכול היה לדעת, על מצבו של המנוח טרם שהוזעק צוות רפואי; השני – משפטי: בהקשר זה קבע בית הדין שאף אם היתה מתקבלת הטענה העובדתית על שיהוי בטיפול הרפואי, הרי ששיהוי זה אינו מהווה ארוע חריג.

על פסק הדין הוגש הערעור שלפנינו. במסגרת הערעור השיגה המערערת רק על הקביעה של בית הדין האזורי המתייחסת לטענה השניה.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ואת כלל חומר התיק הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות, ואלה טעמינו בתמצית:

א.על מנת שהמערערת תהיה זכאית לקצבת תלויים נדרש להוכיח כי פגיעה בעבודה גרמה למותו של המנוח. "פגיעה בעבודה" מוגדרת בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק) כתאונת עבודה או מחלת מקצוע. תאונת עבודה מוגדרת כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו [של המבוטח] אצל מעביד או מטעמו".

ב.לטענת המערערת, השיהוי בטיפול הרפואי עולה כדי "ארוע חריג". צודק בית הדין האזורי כי לא הוכח שיהוי בטיפול רפואי מצד המעסיק. יתרה מזאת, כלל לא עלה בידי המערערת להוכיח מהו המועד שבו התעורר הצורך בהענקת הטיפול הרפואי.

ג.והעיקר – גם אם ניתן לראות בשיהוי בהענקת טיפול רפואי בנסיבות מסויימות כ"ארוע חריג", לא היה מקום בנסיבות העניין לקבל את הערעור, שכן במקרה זה לא היתה כל זיקה בין העבודה ותנאיה לבין השיהוי הנטען.

סוף דבר – הערעור נדחה. אין צו להוצאות.