-
ערעור זה סב על החלטתו של רשם בית הדין, השופט כאמל אבו קאעוד, מיום 21.12.2014 בתיק ע"ע 56111-09-14. בהחלטה משא הערעור, הוארך המועד להגשת הערעור שהגישה המשיבה על פסק דינו של בית הדין האזורי (ס"ע 11909-06-11; השופטת אסנת רובוביץ–ברכש ונציגי הציבור מר יעקב גרינברג ומר שמעון קוצ'ינסקי). כפועל יוצא מכך, נדחתה הבקשה לסילוק על הסף של הערעור עקב האיחור בהגשתו, שהגישה המערערת.
רקע:
-
המשיבה הועסקה בסוכנות ביטוח של המערערת החל מיום 1.9.2005 עד לפיטוריה, שנכנסו לתוקפם ביום 9.2.2011.
-
בהסכם ההעסקה בין הצדדים נקבע כי שכרה הבסיסי של המשיבה יעמוד על 17,000 ₪ לחודש. כן נקבעו בהסכם ההעסקה הוראות הקובעות כי שכרה של המשיבה יעודכן מדי שנה בהתאם למדד המחירים לצרכן, כי המשיבה תהא זכאית למימון ארוחות צהריים, וכן כי תהא זכאית למשכורת 13 מדי שנה, ל-22 ימי חופשה בשנה ול-30 ימי מחלה בשכר מלא, החל מיום המחלה הראשון. כמו כן, הסכם ההעסקה כלל הוראה שלפיה "כל שינוי או תוספת להסכם זה לא יחייבו את הצדדים, אלא אם נעשו בכתב ונחתמו על ידי שני הצדדים".
-
במהלך תקופת עבודתה של המשיבה לא עדכנה המערערת את שכרה של המשיבה בהתאם למדד המחירים לצרכן ובגין כך תבעה המשיבה הפרשי שכר; לא שולמו למשיבה החזרים כספיים בגין ארוחות צהריים, ולא שולמו לה דמי מחלה לפי שכר מלא החל מיום המחלה הראשון, ובגין כך תבעה תשלום בעד ארוחות ויתרת דמי מחלה. כמו כן תבעה המשיבה את החלק היחסי ממשכורת 13 לחודשים האחרונים להעסקתה ויתרת פדיון חופשה.
-
המערערת טענה בבית הדין האזורי כי המשיבה, עורכת דין בהשכלתה, הסכימה לשינוי תנאי העסקתה וויתרה על תנאי ההעסקה שלא יושמו, מאחר שבמשך כל שנות עבודתה לא מחתה על כך ששכרה אינו מוצמד למדד המחירים לצרכן, על כך שאינה מקבלת דמי מחלה בשיעור מלא ועל כך שאינה מקבלת מדי חודש החזר בגין ארוחות הצהריים.
-
ברוב דעות בית הדין האזורי קבע, בהסתמך על פסיקתו של בית דין זה בעניין גולן [דב"ע (ארצי) נד/86 – 3 יוחנן גולן – אי.אל. די בע"מ, פד"ע כו 270 (1994)], כי המשיבה הייתה ערה לזכויותיה על פי הסכם ההעסקה ולכך שבמהלך השנים לא משולמות לה זכויותיה על פי ההסכם, ולא קיבל את גרסתה של המשיבה כי לא הייתה מודעת להפרת הוראות הסכם ההעסקה. בהקשר זה ציין בית הדין האזורי כי המשיבה היא עורכת דין בהשכלתה, ומדובר באישה משכילה היודעת לעמוד על זכויותיה, וכן כי המשיבה עבדה בצמוד למנכ"ל, השניים סעדו יחד ארוחות צהריים וטסו יחד לחו"ל, כך שהיו לה הזדמנויות רבות לדרוש ממנו את המגיע לה מכוח הסכם ההעסקה. מכאן, שתיקתה של המשיבה במשך יותר מחמש שנים, והעובדה שבחרה להמשיך לעבוד במערערת במשך מספר שנים, מבלי שנקטה בכל צעד כגון התפטרות או הגשת תביעה לבית הדין, מהווה ראיה לוויתור מצדה על ההוראות השונות בהסכם ההעסקה אשר לא יושמו בפועל. כמו כן נפסק כי המשיבה המשיכה לעבוד תוך שיצרה מצג בפני המערערת כי היא מסכימה לשינויים בתנאי ההעסקה, ואין לקבל את טענתה כיום, לאחר סיום ההתקשרות, לאכוף תנאים שונים בהסכם ההעסקה הכתוב אשר לא יושמו בפועל. מעבר לכך, השינויים בתנאי שכרה חלו "לשני הכיוונים" ולא היו רק לרעתה. כך למשל במהלך תקופת עבודתה קיבלה מענק כספי בגובה שתי משכורות, ושולמו לה דמי מחלה מבלי שתציג אישור רפואי, בניגוד לקבוע בהסכם ההעסקה. לאור האמור, נדחתה תביעתה של המשיבה להפרשי שכר, דמי מחלה והחזר כספי בגין ארוחות צהריים. התביעה ליתרת משכורת 13 ולפדיון חופשה נתקבלה חלקית.
-
בדעת מיעוט, נציג הציבור מר שמעון קוצ'ינסקי קבע כי אין לסטות בנסיבות העניין מעקרון היסוד לפיו "חוזים יש לקיים", וכי בנסיבות המקרה לא מתקיימים החריגים שנקבעו בבג"צ מילפלדר [בג"צ 239/83 מילפלדר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2) 210 (1987)], המאפשרים שינוי חד צדדי של תנאי ההעסקה, במיוחד נוכח ההוראה שבהסכם ההעסקה כי שינוי או תוספת להסכם יחייבו את הצדדים רק אם נעשו בכתב ונחתמו על ידי שני הצדדים. בנוסף קבע כי אין להסיק ויתור של המשיבה על תנאי העסקתה מכך שלא העלתה טענותיה בתקופת העבודה, שכן פעמים רבות עובד המעוניין לשמור על מקום עבודתו לא ממהר להתריע על הפרות מצד המעסיק. נציג הציבור מר קוצ'ינסקי הוסיף כי "אין לתת מעין 'רוח גבית' למגמה שלא לעמוד בסעיפים כאלה או אחרים בהסכמי העבודה בשיטת 'מצליח', ובניסיון לנצל את חוסר הסימטריה, הקיימת בדרך כלל ביחסי הכוחות של המעביד, למול העובד בחוזה האישי", וכי "יש לשדר מסר חד וחלק, .. כי למעט בנסיבות יוצאות דופן, הרי שהסכמים יש לכבד באופן מלא ושלם, על כל סעיפיהם ונספחיהם". נוכח האמור, עמדתו הייתה כי יש לקבל את תביעתה של המשיבה במלואה, למעט רכיב התביעה הנוגע להחזר כספי בגין ארוחות צהריים לגביו הוצע לפסוק סכום חלקי בסך 10,200 ₪, בשל חוסר בהירות.