ע"פ 9238/11 א' ע' נ' מדינת ישראל

השופט מ' מזוז:

1. ת' ע' (להלן: המנוחה) הייתה אחותו של המערער והתגוררה בבית הוריהם. באותה עת התגורר המערער מחוץ לבית ההורים. בבוקר יום 29.10.2010 הגיע המערער אל בית ההורים, נכנס לחדרה של המנוחה וביקש ממנה כסף. המנוחה השיבה למערער כי אין בידה כסף, בין השניים התפתח דין ודברים. המערער הכה את המנוחה באגרופיו, חנק אותה באמצעות ידיו, תוך שהוא מטיח את ראשה בגב המיטה. למשמע צעקותיה של המנוחה, הגיעה אמם של השניים וניסתה להיכנס לחדר. המערער מנע מהאם מלהיכנס וטרק בפניה את הדלת, ולאחר מכן שב אל המנוחה והמשיך לחנוק אותה באמצעות ידיו עד שמתה. המערער מיהר לעזוב את הבית ללא שהזעיק עזרה והמשיך בשגרת יומו עד שנעצר על ידי המשטרה. מדו"ח נתיחת הגופה במרכז לרפואה משפטית (ת/31) עולה כי מותה של המנוחה נגרם, כתוצאה מהפעלת לחץ על צווארה, וכן נמצא כי נגרמו לה חבלות בפניה, בעורפה, ובבית החזה.

2. עקב כך הואשם המערער ברצח בכוונה תחילה של המנוחה, לפי סעיפים 300(א)(2) ו- 301 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

           בתשובתו לאישום הודה המערער כי המית את המנוחה, אך כפר בהתקיימותם של יסודות "הכוונה תחילה" הנדרשים לצורך התגבשות עבירת הרצח. טענתו העיקרית הייתה, כי הוא ביקש להשתיק את המנוחה ולא להורגה. בנוסף לכך טען כי הוא סובל מהפרעה נפשית של אי שליטה בדחפים אשר מנעה ממנו לשלוט על מעשיו.

3. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י' אלרון מ' גלעד ו- מ' רניאל) דחה את גרסת המערער, וקבע כי הוכחו יסודות הכוונה תחילה על שלושת מרכיביה: החלטה להמית, הכנה והעדר קנטור. תחילה, עמד בית המשפט על כך שהחלטת המערער להמית את המנוחה נלמדת באמצעות "חזקת הכוונה", אשר לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. בית המשפט הצביע על אינדיקציות שונות המלמדות על כך, ביניהן העובדה שהמערער חנק את המנוחה במשך זמן ממושך; העובדה שהוא חנק אותה, הכה בה וטלטל את ראשה באופן חוזר ונשנה; העובדה שפעולת החניקה נעשתה באמצעות תנוחה מיוחדת (הנחת האגודלים על הגרוגרת), שלדברי המערער הוא למד במסגרת שיעורי קארטה בעבר; העובדה שהמערער חזר לחנוק את המנוחה לאחר שהופסק בשל ניסיונה של האם להיכנס לחדר; אמרותיו הספונטאניות במהלך חקירותיו הראשונות שמהן עולה כי הוא רצה להמית את המנוחה; וכן התנהגותו לאחר המעשה: המערער ברח מהבית מבלי להזעיק עזרה ואף המשיך את שגרת יומו כרגיל.

           בית המשפט עמד על כך שגם מרכיב ההכנה התקיים בנסיבות המקרה. נקבע כי מרכיב ההכנה יכול להתגבש בצמוד למעשה ואף להתגבש תוך כדי ביצועו, וכי במקרה זה ניתן ללמוד על התגבשותו בין היתר בשל כך שהמערער חנק את המנוחה באמצעות תנוחה מיוחדת כאמור, וכן בשל כך שהמערער חזר לבצע את המעשה לאחר שהופסק על-ידי אמו. לבסוף, קבע בית המשפט כי לא היה קנטור במקרה דנן, לא על פי המבחן הסובייקטיבי ולא על פי המבחן האובייקטיבי (באשר לשני המבחנים ראו בהמשך). הודגש, כי אמנם ההגנה הבהירה מפורשות שאין בפיה טענה בדבר קנטור מצד המנוחה, אך גם בחינת נסיבות המקרה לגופן מעלה שאין יסוד לטענת קנטור.

4. אשר לטענה בדבר מצבו הנפשי של המערער, קבע בית המשפט המחוזי כי לא עלה בידי המערער להוכיחה. בית המשפט עמד על כך כי לשם בחינת טענות המערער בענין זה הוא אושפז במרכז לבריאות הנפש לצורך הסתכלות, שבסופה נקבע, בחוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה מטעם המדינה, כי המערער אינו סובל מהפרעה נפשית והוא ככל הנראה מתחזה. מנגד, הגיש המערער לבית המשפט חוות דעת פסיכיאטרית מטעמו שקבעה כי הוא סובל מהפרעה נפשית של אי שליטה בדחפים. בית המשפט כאמור לא קיבל את טענת המערער בדבר מצבו הנפשי, והעדיף את חוות הדעת הפסיכיאטרית מטעם המדינה על פני חוות הדעת מטעם המערער. הטעם המרכזי לכך היה שחוות הדעת מטעם המערער נשענה על תשתית עובדתית חסרה. בענין זה הודגש, כי עורך חוות הדעת מטעם המערער, ד"ר קריינין, התבסס על מידע שמסרו המערער ומשפחתו, שבחלקו התברר כבלתי נכון, וכן על פגישה אחת שקיים עם המערער בבית המעצר למשך כשעתיים. לעומת זאת, הודגש כי חוות הדעת מטעם המדינה נערכה לאחר הסתכלות ממושכת על המערער בתנאי אשפוז, ובהסתמך על מספר רב של פגישות אבחון שערך צוות רב-מקצועי שכלל פסיכולוגים, פסיכיאטרים וקרימינולוגים. כן צוין כי עדותה של ד"ר זברסקי, אחת מעורכי חוות הדעת מטעם המדינה שהעידה בפני בית המשפט, הותירה רושם מהימן ביותר.

           אשר על כן, הורשע המערער ברצח המנוחה.

5. לקראת מתן גזר דינו עתר המערער לעריכת חוות דעת פסיכיאטרית נוספת לצורך הטלת עונש מופחת, לפי הוראות סעיף 300א לחוק העונשין. בית המשפט פנה בענין זה לפסיכיאטר המחוזי, כדי שיביע את דעתו האם יש מקום להכנת חוות דעת כאמור. תגובת הפסיכיאטר המחוזי הוגשה לבית המשפט באמצעות סגן הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר בן אפרים, ובה נקבע כי אין בסיס עובדתי לעריכת חוות דעת לפי סעיף 300א. בעמדת הפסיכיאטר המחוזי - שנערכה לאחר בחינת הכרעת הדין וחוות הדעת הרפואיות השונות שניתנו בעניינו של המערער - הודגש כי המערער לא סובל מהפרעה נפשית חמורה, וכי גם אם היה מגיע בית המשפט למסקנה שהמערער סובל מהפרעה של אי שליטה בדחפים, כטענתו, הרי שאין המדובר בהפרעה הקרובה להפרעה פסיכוטית הפוגעת או משפיעה על שיפוטו של אדם. נוכח האמור דחה בית המשפט את בקשת המערער, וגזר עליו עונש של מאסר עולם שהוא עונש החובה בעבירת הרצח.