ע"פ 9020-14 פלונית נ' מדינת ישראל

השופטת ע' ברון:

1. לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ש' בן שלמה), במסגרתה הורשעה המערערת לאחר ניהול משפט הוכחות, ביבוא סם מסוכן – עבירה לפי סעיף 13 וסעיף 19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה); ובהחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית – עבירה לפי סעיף 7(א) ו-7(ג) לפקודה (הכרעת הדין בת"פ 36831-09-13 מיום 15.7.2014). במהלך המשפט לא חלקה המערערת על כך שניסתה להעביר את הסם בגופה מקולומביה לישראל – ואולם טענתה היתה כי עומדת לה הגנת הכורח, משום שהסמים הוחדרו לאיבר מינה בכוח, בניגוד לרצונה, ותוך איומים על חייה ועל חיי יקיריה. ועוד נטען על ידי המערערת, כי האופן שבו הוחדרו הסמים לגופה מהווה אונס – ועל כן מן הראוי היה לבחון את עדותה במשפט על פי הכללים הראייתיים הנהוגים בפסיקה ביחס לעדויותיהם של קורבנות עבירות מין. 

           בית המשפט המחוזי דחה את טענות המערערת, הרשיע אותה באישומים שיוחסו לה, ודן אותה ל-30 חודשי מאסר בפועל, ול-12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום השחרור – כשהתנאי הוא שלא תעבור כל עבירה מסוג פשע בניגוד לפקודה (גזר דין מיום 9.12.2014). מתקופת המאסר נוכו ימים שבהם היתה המערערת נתונה במעצר – מיום 10.9.2013 ועד ליום 13.11.2013. יובהר כי המערערת אינה טוענת כנגד העונש שהושת עליה, אלא רק כנגד עצם הרשעתה.

           כתב האישום

2. על העובדות שבכתב האישום אין חולק. המערערת היא אישה כבת 43, נשואה ואם לשניים – בן בגיל 23 ובת בגיל 17. בשנת 2004 עלתה המערערת מקולומביה, עם בעלה וילדיה, וכיום היא אזרחית ישראלית. בחודש אוגוסט 2013 נסעה המערערת לבקר את אימה המתגוררת בגפה בקולומביה, וביום 10.9.2013 שבה לישראל בטיסה לאחר עצירת ביניים בספרד. בעת הנחיתה בנמל התעופה בן גוריון (להלן: נתב"ג) נתפסה המערערת כשהיא נושאת באיבר מינה סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של 421.73 גרם נטו, עטוף בקונדום. בכתב האישום יוחסו למערערת כאמור עבירות של יבוא והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית; ואילו המערערת מצידה הודתה בעובדות, ואולם טענה להגנת כורח לפי סעיף 34יב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק). לגרסתה, בעת שעשתה המערערת את דרכה במונית לנמל התעופה בקולומביה היא נלכדה על ידי קבוצה של סוחרי סמים, שהחדירו את חבילת הסם בכוח לאיבר מינה ואילצו אותה באיומים להביא את הסם לישראל. לדבריה, סוחרי הסמים איימו עליה כי אם לא תבצע את דברם הם יפגעו בה, באימה (שבקולומביה) ובילדיה (שבישראל). עיקר טענתה של המערערת הוא שחוותה "אונס כפול": ראשית – המעשה הפיזי של החדרת הסם לאיבר מינה בניגוד לרצונה, ושנית – אילוצה להביא את הסם לישראל תוך איום על חייהם שלה ושל יקיריה. לגרסתה של המערערת, לא נאמר לה מתי ואיך יקחו ממנה את הסם בארץ; והיא מצידה סברה שהיא נתונה במעקב על ידי מי מטעם סוחרי הסמים, מעת האירוע וכל הדרך לישראל ועד לתפיסתה על ידי שוטרי הסיור בנתב"ג. עוד טוענת המערערת כי במהלך תקופת מאסרה היו מספר אירועים שבהם הושמעו איומים על חייהם של בעלה ובנה, בשיחות טלפון שבוצעו על ידי אדם זר. הבעל והבן אף הגישו בעניין זה תלונות במשטרה, ואולם נכון לעת הדיון בבית המשפט המחוזי תיק החקירה שנפתח העלה חרס בנוגע לזהות המאיים והוא עמד בפני גניזה. 

           הכרעת הדין

3. בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסת המערערת בנוגע לאינוסה הכפול – שנסמכה בעיקר על עדותה של המערערת עצמה, וכן על חוות דעתו של מומחה מטעמה בתחום הפסיכיאטריה, פרופ' חיים קנובלר (להלן: המומחה הפסיכיאטרי). בהתייחס לעדות המערערת, נמצא כי גרסתה נסתרת על ידי אחת הראיות שבידי המשטרה – והיא תוכנו של תיק הרחצה שהמערערת נשאה עימה למטוס. בתיק זה נמצאו קרם נגד פטריות המיועד לשימוש באיבר המין, וכן קרם אלחוש להרדמה מקומית המתאים גם הוא לשימוש כזה – ושני הקרמים נחזו ככאלה שכבר נעשה בהם שימוש. בהקשר זה נאמר בהכרעת הדין כי "השימוש להם מיועדים אותם קרמים אינו מתיישב עם הגרסה ולפיה הסם הוחדר בכוח." בית המשפט התקשה לקבל כי סוחרי הסמים הקפידו למרוח את איבר מינה של המערערת בקרם נגד פטריות ומשחת אלחוש, בעוד שהיא מצידה מתנגדת להחדרת הסם והם מפשקים את רגליה ועושים שימוש בכוח. עוד בנושא זה ציין בית המשפט המחוזי, כי חרף העובדה שלדבריה התנגדה המערערת להחדרת הסם והדבר בוצע תוך שימוש בכוח – אין חולק שהמכנסיים שלבשה באותה עת לא נקרעו, לא נגרמו לה חבלות בידיים או ברגליים, וגם לא פגיעות באיבר המין (המערערת נבדקה על ידי רופא בסמוך לאחר תפיסת הסם). עם זאת, צוין כי לפי חוות דעת גינקולוגית שהוגשה בהסכמה, העובדה כי לא נמצאו פגיעות באיבר המין "אינה יכולה להעיד דבר וחצי דבר על שימוש בכוח בהחדרת הקונדום עם הסם. דפנות הנרתיק הן מאוד אלסטיות והנרתיק הוא בעל כושר התרחבות ניכר." 

                   בנוסף, בית המשפט המחוזי מצא כי גרסתה של המערערת לוקה בחוסר קוהרנטיות ואף סתירות בין גרסאות שונות שמסרה. כך, למשל, צוין כי בחקירתה במשטרה סיפרה המערערת כי נחטפה מן המונית שבה נסעה לנמל התעופה בקולומביה לאחר שאופנוע חסם את דרכה של המונית. ואולם בית משפט קמא מצא כי אותו אופנוע לא נזכר בגרסה קודמת שמסרה המערערת, בעת שנחקרה בנתב"ג – שאז ציינה רק כי המונית שבה נסעה נעצרה, והיא הועברה על ידי סוחרי הסמים למונית אחרת שבה הוחדר הסם לאיבר מינה. נמצא כי אותה גרסה אף שוכללה פעם נוספת בדברים שמסרה המערערת למומחה הפסיכיאטרי, שאז היא ציינה לראשונה כי סוחרי הסמים שאנסו אותה לטענתה נשאו על גופם נשק. בעניין אחר, המערערת טענה כי בד בבד עם אינוסה סוחרי הסמים גם הציעו לה כסף עבור העברת הסם לישראל. ואולם בעוד שבגרסה אחת נטען על ידה כי הכסף הוצע לה לפני החדרת הסם בכוח, בגרסה אחרת זה היה לאחר מכן; ובעוד שבגרסה אחת מי שהציע את הכסף היה זה שגם החדיר את הסם לאיבר מינה בעודה במושב האחורי של המונית שאליה הוכנסה, בגרסה אחרת היה זה אדם שישב בכלל בקדמת המונית. מכל מקום, המערערת לדבריה סירבה להצעה לקבל כסף. בית המשפט המחוזי הוסיף ומנה בהכרעת הדין שורה ארוכה של אי דיוקים שמצא בנוגע לפרטים שוליים יותר בגרסאות של המערערת – שאין מקום לחזור ולפרטם גם כאן.

                   אשר לחוות דעתו של המומחה הפסיכיאטרי – הלה קבע כי גרסתה של המערערת בדבר האונס הכפול היא מהימנה, וכי היא סובלת מהפרעה פוסט טראומטית שנגרמה בעטיים של אירועים אלה. בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון ליתן משקל כלשהו לחוות דעת זו; וציין כי היא נשענת על יסוד עובדתי רעוע, משום שעולה ממנה כי הדיווח שמסרה המערערת למומחה "רחוק מלהיות מדויק" כלשון בית המשפט.