ע"פ 8845/15 מנסור פואז נ' מדינת ישראל

לפני בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש בגזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ת' כתילי) ב-ת"פ 19087-06-13, וזאת עד למתן הכרעה בערעור.
 

           אציג להלן בתמצית את הנתונים הנדרשים להכרעה בכלול.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2. בתאריך 08.09.2015, בית המשפט המחוזי הנכבד הרשיע את המבקש, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות הבאות: נשיאה או הובלה של נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ומעשה פזיזות ורשלנות, עבירה לפי סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין.

3. על פי עובדות כתב האישום בו הורשע המבקש, בתאריך 28.05.2013, התרחשה קטטה בכפר עילבון בין בני משפחת המבקש, לבין בני משפחת המתלוננים. במסגרת הקטטה נזרקו אבנים ואף נופצו שמשות רכב. בין הצדדים נערכו ניסיונות פיוס, ואולם האווירה ביניהם נותרה מתוחה. בהמשך, בתאריך 29.05.2013, בשעה שאיננה ידועה במדויק למשיבה, המבקש הגיע רגלית לעבר ארבעת בתי משפחת המתלוננים כשהוא נושא עימו רימון יד הלם-סינוור מסוגM7290 (להלן: הרימון). המבקש עבר מעל לגדר הבטון המקיפה את המתחם, וצעד בתוך המתחם כשהוא נושא עימו את הרימון. או אז, משהמבקש הבחין בשניים מבני משפחת המתלוננים, אי' ו-אש' (להלן יחד: שני המתלוננים) מתקרבים לעברו החל להימלט מהמקום, ובעודו על חומת המתחם זרק את הרימוןלעבר השניים. הרימון נפל במרחק קצר משני המתלוננים והתפוצץ בסמוך אליהם ברעש גדול.

4. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד מתמקדת בעיקרה בשאלת מהימנות העדים המרכזיים בפרשה – שני המתלוננים, אשר נכחו במקום במועד האירוע. שני המתלוננים מסרו במשטרה כי זיהו באופן ודאי את המבקש כזורק הרימון. לעומת זאת, בעדותם בבית המשפט שני המתלוננים שינו את טעמם, והעידו כי הם אינם יכולים לזהות באופן ודאי את המבקש כזורק הרימון. בהתאם לכך, ולבקשת המשיבה, בית המשפט קמא הנכבד הכריז על שני המתלונניםכעל עדים עוינים, וקיבל את הודעותיהם במשטרה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) (ראו: הכרעת הדין, בעמ' 89-81). בית המשפט קמא הנכבד קבע עוד כי הוא נותן אמון בגרסאותיהם של שני המתלוננים במשטרה, כאשר העובדה כי בעדותם בבית המשפט השניים נסוגו באופן דומה מזיהויו של המבקש כמבצע זריקת הרימון, בצירוף הסכם הסולחה שנחתם בין הצדדים, מסבירה את התנהלותם בבית המשפט (שם, בעמ' 91-90). בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בנוסף כי עדותיהם של שני המתלוננים בבית המשפט היו עקביות ואמינות, ולא נמצאו בהן סתירות נוספות בהשוואה להודעותיהם במשטרה, מלבד נושא זיהויו של המבקש כזורק הרימון. נקבע עוד כי הודעותיהם במשטרה של שני המתלוננים תואמות זו את זו, ומחזקות זו את זו, כך שמתמלאת הדרישה הראייתית הנחוצה לצורך הרשעתו של המבקש על פיהן.

5. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, מנגד, כי גרסתו של המבקש, לפיה לא נכח בזמן ובמקום הנטענים במקום האירוע, נמצאה בלתי אמינה לאחר שנסתרה אל מול פלט תקשורת בהקשרים שונים ביחס ללוח הזמנים באירוע (ראו: הכרעת הדין, בעמ' 94). עוד נקבע בהקשר זה כי שקרי המבקש מהווים אף הם חיזוק לראיות המשיבה.

6. לבסוף, בית המשפט קמא הנכבד דחה את טענת המבקש לפיה בנסיבות המקרה נפלו מחדלי חקירה שונים, אשר לטענתו, היה בהם כדי לפגוע בהגנתו (למשל: בדיקת שרידי ירי; העדר עימות בין המבקש לשני המתלוננים; והעובדה שלא נערכה למבקש בדיקת פוליגרף), ונקבע כי פעולות חקירה אלו, לא היו נחוצות, בנסיבות העניין, לשם הוכחת חפותו של המבקש (שם, בעמ' 96-95).