ע"פ 8823/13 אסמעיל אלהוזייל נ' מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן:

1. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' אינפלד) בת"פ 34691-09-12 מיום 4.12.2013, במסגרתו הושת על המערער עונש של 26 חודשי מאסר בפועל; שישה חודשי מאסר על תנאי; פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 11 חודשים; ופיצוי בסך 3,000 ש"ח.

2. ביום 13.9.2012 הוגש נגד המערער כתב אישום המייחס לו עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); נהיגה ללא רישיון נהיגה, לפי סעיף 62 ו-10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); נהיגה ללא רישיון רכב, לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה; נהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת הביטוח [רכב מנועי], התשל"ז-1970; והדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין. כתב האישום כלל שני אישומים. על פי הנטען באישום הראשון, ביום 1.9.2012 בשעות הערב, נסע המערער יחד עם שניים נוספים לכיוון היציאה מרהט, שם עצרו את הרכב והציעו טרמפ למתלונן – אזרח אריתראי אשר עמד בתחנת האוטובוס. בשלב מסוים, סטה המערער מן הדרך לעבר שביל עפר ועצר שם. הנאשם השני בתיק לפת את צווארו של המתלונן בחוזקה והמערער חיפש בכיסיו. בחוזק יד, שדדו ממנו את שכר יומו (200 ש"ח), את מכשיר הטלפון הסלולארי שלו ואת ארנקו, בו היו מסמכי אשרת שהייה שלו בישראל. עוד נטען כי המתלונן ביקש לעזוב את המקום וללכת לדרכו, אז התנפלו עליו המערער והנאשם השני והכניסוהו בכוח למושב האחורי של הרכב והחלו לנסוע לכיוון רהט. בשלב מסוים, הצליח המתלונן לפתוח את הדלת ולהוציא את רגלו האחת מהרכב, או אז האיץ המערער את המהירות. בעקבות כך, נפל המתלונן על הכביש והמערער ושאר נוסעי הרכב נמלטו. בכתב האישום נטען עוד כי המערער נהג ברכב ללא ביטוח ובלי שהיה ברשותו רישיון נהיגה ורישיון רכב. באישום השני, נטען כי במהלך החקירה, ניסה המערער להדיח את המתלונן לחזור בו מתלונתו או לחלופין להטיל ספק בזיהויו. זאת עשה באמצעות תחנונים והפצרות, איומים והפחדות, וכן באמצעות הצעת תמורה כספית. בין היתר, איים המערער על המתלונן כי מחכים לו מחוץ לתחנה וכי יערפו את ראשו ויהפכו לו את החיים ל"גיהינום". ביום 1.9.2013 הכריע בית המשפט המחוזי את דינו של המערער והרשיע אותו, לאחר שמיעת הראיות, בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

גזר הדין של בית המשפט המחוזי

3. בהוראת בית המשפט המחוזי, נערך תסקיר שירות מבחן בעניינו של המערער. מן התסקיר עולה כי המערער הוא צעיר ללא עבר פלילי. שירות המבחן התרשם כי המערער חבר לחברה שולית והוא מושפע מלחצים חברתיים. עוד התרשם שירות המבחן כי המערער אינו חושש ממורת החוק, מקל ראש בחוקי התעבורה ומפחית מחומרת מעשיו בהקשר זה. שירות המבחן העריך כי קיימת לגביו רמת סיכון גבוהה להמשך מעורבות פלילית ותעבורתית. לנוכח האמור, שירות המבחן לא מצא מקום לבוא בהמלצה בעניינו.

4. ביום 4.12.2013 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער. בקביעת המתחם, עמד בית המשפט המחוזי על מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות שוד, ובתוך כך על ע"פ 2849 מדינת ישראל נ' טבגה (23.5.2013) (להלן: עניין טבגה), בו קבע בית משפט זה מתחם עונש הולם הנע בין שישה חודשים ל-50 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט שקל לחומרה את העובדה שהמערער ביצע את השוד בצוותא חדא ואת הפגיעה במתלונן, לרבות גניבת רכוש בעל משמעות עבורו. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי המקרה הנוכחי לא מדורג ברף העליון של מעשי השוד, שכן לא מדובר באירוע אלים באופן חריג או בשימוש בכלי חד. לנוכח האמור, נקבע, בגין עבירת השוד, מתחם עונש שנע בין שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ו-44 חודשי מאסר בפועל. בגין עבירת ההדחה בחקירה, נקבע מתחם עונש אשר נע בין מאסר על תנאי ושירות לתועלת הציבור ל-12 חודשי מאסר בפועל. בתוך המתחם, בית המשפט נתן משקל לאמור בתסקיר שירות המבחן, בין היתר, הקלת הראש שהפגין המערער בחוקי התעבורה; רמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו; והעובדה כי שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית בעניינו. לקולה, שקל בית המשפט את גילו הצעיר של המערער והשתייכותו לקטגוריית "בגירים צעירים"; עברו הנקי; נסיבותיו האישיות; היותו עצור משך שלושה חודשים וכן הימצאותו בתנאים מגבילים למשך תקופה אחרת, אותם לא הפר. לנוכח האמור, גזר בית המשפט המחוזי על המערער 22 חודשי מאסר בגין מעשה השוד ו-4 חודשי מאסר בגין עבירת ההדחה בחקירה, כך שבסך הכל הטיל עליו עונש של 26 חודשי מאסר בפועל. מכאן הערעור שלפנינו.

נימוקי הערעור

5. המערער הגיש ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי. ואולם, ביום 5.10.2014 הוגשה הודעה לבית משפט זה לפיה המערער חוזר בו מערעורו על הכרעת הדין ועומד על ערעורו על גזר הדין. בערעורו על גזר הדין, משיג המערער הן על המתחם שקבע בית המשפט המחוזי והן על העונש שנקבע בתוך המתחם. אשר למתחם העונש, נטען כי שגה בית המשפט בכך שלא נתן משקל מספק לעובדה כי הפגיעה במתלונן לא הייתה קשה במיוחד, וכי הרכוש שנגנב ממנו הוא בעל ערך כספי מועט. המערער מפנה גם לשורה של פסקי דין אשר לשיטתו מלמדים על עונשים מתונים יותר. אשר לעונש בתוך המתחם, נטען כי בית המשפט לא ייחס משקל מספק לנסיבותיו האישיות של המערער ובכללן גילו הצעיר בעת ביצוע העבירה המתקרב לקטינות; עברו הנקי; היותו בן למשפחה המונה 8 ילדים כאשר האב והאם לא עובדים; מעצרו מאחורי סורג ובריח למשך שלושה חודשים ושהותו בתנאים מגבילים למשך שנה מבלי שהפר את התנאים.