ע"פ 8774/15 פלוני נ' מדינת ישראל ואח'

השופט י' דנציגר:

           לפנינו ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגנית הנשיא ר' לורך והשופטים צ' דותן ו-ע' וינברג-נוטוביץ) בתפ"ח 32836-01-14 מיום 4.11.2015, במסגרתו הושתו על המערער, שהיה קטין בעת ביצוע העבירה – בעקבות הרשעתו על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון – 14 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר; שישה חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג עוון תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר; ופיצוי משפחת המנוח בסך של 258,000 ש"ח.

תמצית כתב האישום המתוקן

1. על פי כתב האישום, שתוקן ביום 15.10.2015 במסגרת הסדר טיעון, במועדים הרלוונטיים היתה נ' חברתו של א' (להלן: הנאשם 2), שניהם ילידי 1998. בתאריך 3.1.2014, בשעה 22:00 או בסמוך לכך, שהתה נ' עם נאשם 2, עם ד' (להלן: הנאשם 3) – גם הוא יליד 1998 – ועם קטינים נוספים בגינה ציבורית בעיר מסויימת. בשלב מסוים התגלע ויכוח בין נ' לבין נאשם 2, שבעטיו עזבה נ' את הגינה יחד עם חברתה. בסמוך לאחר מכן, עזבו גם הנאשמים 2 ו-3 את הגינה. לאחר זמן מה, שבה נ' אל הגינה, אליה הגיעו בינתיים מספר קטינים נוספים, וביניהם קטין כבן 16 בשם נ.א. (להלן: המנוח). בשלב זה התקשר הנאשם 2 ל-נ' ושאל אותה למעשיה. משהשיבה כי היא "נמצאת בגינה עם ידידים שלה", החליט הנאשם 2 להגיע לגינה ביחד עם נאשם 3. בסמוך להגעתם לגינה הצטיידו השניים במוטות קשיחים באורך של כ-50 ס"מ. כשהגיעו לגינה, הורה נאשם 2 ל-נ' לעזוב את המקום. בעקבות זאת, התפתח ויכוח בין הנאשם 2 לבין נ', כאשר בשלב מסוים התערב קטין בשם י.א., אשר דרש מהנאשם 2 להניח ל-נ' לנפשה. לאחר שבין י.א. לבין הנאשם 2 התפתח דין ודברים בעניין זה, עזבה נ' את הגינה. זמן קצר לאחר מכן עזבו גם י.א. וחבריו את הגינה. בדרכם, פגשו י.א. וחבריו את ל.ב., שהציע לערוך "סולחה בין המעורבים". לאור זאת, חזרו י.א. וחבריו אל הגינה, שם פגשו בשנית בנאשמים 2 ו-3. או אז לחץ הנאשם 2 את ידו של י.א. ועזב את המקום עם חבריו.
2. בשעה 01:28 או בסמוך לכך, בעודו בגינה, התקשר הנאשם 2 מספר פעמים למערער – הוא הנאשם 1 בכתב האישום – וזאת על מנת לבקש מהמערער שיסייע לו לרדוף אחרי י.א. וחבריו ולתקוף אותם. באותה העת שהה המערער בסמוך לבית של חבר, כשהוא מצויד בסכין בעלת להב מתקפל באורך של כ-10 ס"מ. מיד לאחר שיחת הטלפון שקיבל מהנאשם 2, יצאו המערער והחבר אל עבר הגינה ברכב השייך לאמו של החבר, כאשר החבר נוהג ברכב ללא רישיון נהיגה. דקות ספורות לאחר מכן הגיעו השניים – בליווי חבר נוסף שהצטרף אליהם בדרך – לגינה, ופגשו בנאשמים 2 ו-3.
3. בעת שהמתינו הנאשמים 2 ו-3 להגעתו של המערער, פנה הנאשם 2 לשני קטינים ששהו בגינה עם אופניים חשמליים וביקש מהם לצאת בעקבות י.א. וחבריו ולדווח לאיזה כיוון הלכו. מיד לאחר מכן, לאחר שנענו בחיוב, פנו הנאשמים 2 ו-3 בשנית לשני קטינים בעלי אופניים חשמליים וביקשו מהם כי יסיעו אותם לעבר מקום הימצאם של י.א. וחבריו. גם הפעם נענו בחיוב. בשלב זה, עלו הנאשמים 2 ו-3 על האופניים החשמליים כשהם מצוידים במוטות ונסעו אל עבר כיכר סמוכה, כשמיד אחריהם צעדו בהליכה מהירה גם המערער ושני חבריו. במהלך הנסיעה הבחין הנאשם 2 בא.ח., אחד הקטינים שנמנה על חבריו של י.א., והכה אותו באמצעות המוט שאחז בידו. בתגובה, נטל א.ח. את המוט מידיו של הנאשם 2, משך אותו מן האופניים, הכה אותו, ונמלט מהמקום כשהוא משליך את המוט מידיו. בהמשך הדרך השיגו חברי הקבוצה את המנוח וקטין נוסף במרוצתם, והחלו לתקוף אותם. הנאשם 3 היכה את הקטין הנוסף בראשו באמצעות המקל שאחז בידיו. במקביל, אחז הנאשם 2 את המנוח בחוזקה בצווארו, תוך שהוא קורא לעברו "איפה החבר שלך", ואז הצטרף אליו הנאשם 3, שהיכה את המנוח באמצעות המוט שאחז בידו. או אז החל המערער לבעוט במנוח באמצעות ברכיו, וכתוצאה מכך התכופף המנוח מטה באופן שפלג גופו העליון מוטה קדימה. בשלב זה שלף המערער את הסכין מכיסו, פתח אותה ונעץ אותה בחוזקה בגופו של המנוח פעמיים: בחזהו השמאלי ובבטנו. מיד לאחר מכן דקר המערער את המנוח גם בעכוזו. מיד לאחר מכן נמלטו כל חברי הקבוצה מהזירה. כתוצאה ממעשיו של המערער נגרמו למנוח שני פצעי דקירה באורך של כ-8.5 ס"מ וכן פצע דקירה באורך של כ-6 ס"מ. המנוח איבד את הכרתו במקום ופונה לבית חולים, שם נקבע מותו. מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהלם תת-נפחי בעקבות פצעי דקירה בלב ובוריד משני בבטן. בגין המעשים האלו הואשם המערער בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

סקירת ההליכים הקודמים

4. במסגרת כתב האישום המקורי שהוגש ביום 16.1.2014, הואשם המערער בעבירה של רצח. בטרם החלה שמיעת הראיות, הודיעו הנאשמים 2 ו-3 – שהואשמו בעבירה של ניסיון לחבלה בנסיבות מחמירות בצוותא חדא לפי סעיפים 333, 335(א)(1), 25 ו-29(ב) לחוק העונשין – כי הגיעו להסדר טיעון. לעומת זאת, הסדר הטיעון בעניינו של המערער הוסכם רק ביום 25.5.2014 – לאחר שנשמעו במלואן ראיות הצדדים בנוגע לשאלה האם מעשה ההמתה שביצע המערער מהווה רצח או שמא הריגה.
5. בפתח גזר הדין סקר בית המשפט המחוזי את תסקיר נפגעי העבירה שנערך למשפחת המנוח. מהתסקיר עולה כי משפחת המנוח מונה זוג הורים ותשעה ילדים, שגילם נע מ-10 חודשים ועד 21 שנים. עוד עולה מהתסקיר כי מדובר במשפחה נורמטיבית המנהלת אורח חיים דתי. המנוח היה הבן השני במשפחה, ועל פי שירות המבחן היו לו יחסים חמים עם אחיו וקשרים חברתיים מעולים עם בני גילו. כן נמסר כי משפחתו של המנוח חוותה שבר משמעותי בעקבות מותו. שירות המבחן התרשם כי האכזריות והסתמיות של האירוע שהוביל למותו של המנוח הותיר אצל הוריו זעזוע עמוק ופגיעה של ממש בתחושת הביטחון. הורי המנוח מסרו לשירות המבחן כי הם מצפים שהמערער ייענש בחומרה, בין היתר כדי שהעונש יהווה הרתעה לצעירים אחרים. בנוסף מסרו ההורים כי הם מצפים לקבל פיצוי מהמערער כחלק מלקיחת האחריות שלו ומההכרה באובדנם.
6. בשלב הבא פנה בית המשפט המחוזי לסקור את תסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער. מהתסקיר עולה כי המערער, יליד 1.6.1997, הוא בן למשפחה המקיימת אורח חיים נורמטיבי, שעברה לפני מספר שנים תהליך של חזרה בתשובה, אם כי המערער חזר בשאלה עובר למעצרו. על פי התסקיר, במשך שנות התבגרותו היו יחסיו של המערער עם הוריו רוויים מתחים וכעסים, בין היתר על רקע קשייו למצוא את מקומו במסגרות החינוכיות השונות. את לימודיו התיכוניים החל המערער בתיכון רגיל, אך נשר בשל בעיות התנהגות, חוסר תפקוד והיעדרויות רבות. מספר חודשים קודם למעצרו, עבר המערער ללמוד במסגרת חינוכית מיוחדת, אך לא הגיע ללימודים באופן סדיר ואף נהג באלימות כלפי יתר הנערים במסגרת זו. המערער מסר לשירות המבחן כי היה נוהג להסתובב עם סכין לצורך הגנה עצמית וכי צרך כמות גדולה של אלכוהול ביום האירוע. המערער הדגיש כי לא עלה בדעתו שהאירוע יסתיים במותו של המנוח, הביע חרטה עמוקה על המעשים וקיבל אחריות מלאה על תוצאות מעשיו. הוריו של המערער מסרו כי האירוע זעזע אותם, וכי הם מוקיעים לחלוטין כל מעורבות בפלילים. מדבריהם עולה, כך לפי שירות המבחן, כי הם אבלים הן על מות המנוח והן על בנם. לאחר מעצרו הועבר המערער לכלא "אופק", ועד מהרה עבר לאגף הפתוח ושולב בפרויקט "תנופה" המיועד לנערים בעלי מוטיבציה לערוך שינוי בחייהם. שירות המבחן דיווח כי המערער שיתף פעולה באופן מלא, השתתף בכל הקבוצות הטיפוליות, גילה רצינות ועבר תהליך חיובי. כמו כן, השתתף המערער בפרויקט "תומכים", במסגרתו סייע לנערים חלשים הזקוקים לליווי. במקביל, הצליח המערער לסיים את מרבית בחינות הבגרות בהצלחה. בחלוף כשנה ותשעה חודשים הועבר המערער לבית המעצר "הדרים". המערער מסר כי חש הבדל משמעותי וכי כעת מרגיש שעליו לשמור על עצמו ולהימנע מקשר עם אסירים אחרים. מאבחון פסיכודיאגנוסטי שנערך למערער עולה כי הוא סובל מקשיים רגשיים וחברתיים בולטים, שלצדם נכונות לסייע לחלש ולנזקק. לא נמצאו אצל המערער נטיות לערכים עברייניים, אך כן נמצאה אצלו סובלנות מסוימת לעבירות שחומרתן בינונית-נמוכה. לבסוף, נוכח גילו הבוגר של המערער, נמנע שירות המבחן מהמלצה לפיה ניתן להורות על ריצוי העונש במעון נעול. בשים לב לחומרת העבירה, לא מצא שירות המבחן לבוא בהמלצה טיפולית אחרת בעניינו.
7. אשר לטיעוני הצדדים לעונש; לטענת המשיבה, נסיבות המקרה – לרבות העובדה שלמערער לא היה כל עניין בוויכוח שפרץ עובר לדקירה; העובדה שמדובר בקורבן אקראי; העובדה שהמנוח היה חסר אונים מול תוקפיו; וריבוי הדקירות ומיקומן – ממקמות את העבירה דנן ברף העליון של עבירת ההריגה, סמוך מאוד לעבירת הרצח. עוד נטען כי בשים לב לחומרת העבירה ולתופעת הסכינאות בקרב קטינים, יש מקום לבכר שיקולי הרתעה בעת קביעת עונשו של המערער. בתוך כך הפנתה המשיבה לפסיקה שבה נגזרו על קטינים עונשים הנעים בין 14 ל-20 שנות מאסר בגין הרשעות בעבירות דומות. המערער טען מנגד כי בהתחשב בכך שהיה בן כ-16.5 בעת ביצוע המעשים, יש לבכר דווקא את שיקולי השיקום. המערער ביקש להדגיש כי הגיע למקום האירוע מתוך רצון לסייע לנאשם 2, וכי מעשיו מצביעים על יסוד נפשי של קלות דעת ותו לאו. עוד ביקש המערער להסתמך על כך שלקח אחריות מלאה והביע חרטה כנה, ועל פוטנציאל השיקום המתואר בתסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו. אשר על כן, עתר המערער להשתת עונש מאסר בפועל שלא יעלה על שלוש שנות מאסר. בדבריו לפני בית המשפט מסר המערער עצמו כי הוא מצטער מאוד על מעשיו, כי התבגר בתקופת שהותו בכלא, וכי הוא מעוניין להשתקם ולחיות חיים נורמטיביים עם שחרורו.
8. בבואו לפסוק את עונשו של המערער, עמד בית המשפט המחוזי על כך שהואיל והמערער היה קטין בן 16.5 שנים בעת ביצוע העבירה, חלה בעניינו מערכת שיקולים שונה מזו שחלה בעניינם של בגירים. שיקולים אלו כוללים את חומרת העבירה ונסיבותיה; את גילו של הקטין בעת ביצוע העבירה; הבעת חרטה כנה ולקיחת אחריות; וסיכויי שיקום. אשר לחומרת העבירה ונסיבותיה; בית המשפט קבע כי סתמיות האירוע, הבחירה האקראית בקורבן, וריבוי הדקירות, ממקמים את מעשה ההמתה ברף הגבוה של עבירת ההריגה. כמו כן נתן בית המשפט משקל לתוצאה הטרגית שנגרמה עקב מעשיו של המערער. אשר לגילו של המערער ולנסיבותיו האישיות; בית המשפט ציין כי המערער היה בעיצומו של גיל ההתבגרות בעת המעשה, וכי יש לייחס חשיבות לכך שסבל מקשיים רגשיים וחברתיים, בין היתר בשל בעיות קשב וריכוז המאובחנות אצלו, וכן בשל דימויו העצמי הנמוך. בית המשפט הוסיף ועמד על תפקודו הלימודי הנמוך של המערער לאורך השנים, ועל כך שלמערער אין עבר פלילי למעט מספר עבירות רכוש שבוצעו בסמוך לפני דקירת המנוח. לאחר דברים אלו, עמד בית המשפט בהרחבה על פוטנציאל השיקום העולה מהתרשמותו של שירות המבחן וכן על לקיחות האחריות המלאה מצידו של המערער. בהתייחסו לפסיקה שהוגשה על ידי הצדדים, קבע בית המשפט כי יש להעדיף את הפסיקה שהוגשה על ידי המשיבה, שכן מרבית הפסיקה שהוגשה על ידי המערער היא פסיקה ישנה שנסיבותיה קלות מאלה המאפיינות את המקרה דנן. לבסוף, לאחר התחשבות בכלל השיקולים המנויים לעיל, ובשים לב למדיניות הענישה הנוהגת העולה מהפסיקה שהוגשה על ידי המשיבה, הושתו על המערער העונשים המנויים לעיל.

טענות הצדדים בערעור