ע-פ-8631-13-פלוני-נ-מדינת-ישראל

השופט נ' הנדל:

    1.    מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בחיפה, תפ"ח 5102-12 (כב' הנשיא י' אלרון והשופטים ע' גרשון וא' אליקים), אשר הרשיע את המערער במספר עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ב) בצירוף סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977; במספר עבירות וניסיונות עבירה של מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין; ובעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. על המערער נגזרו 6 שנות מאסר לריצוי בפועל; שנתיים מאסר על תנאי, לבל יעבור עבירה מעבירות סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין; תשלום פיצויים בסך של 40,000 ₪ לכל אחד משני המתלוננים.

           כתב האישום מורכב משני אישומים, בגין מעשים שבוצעו כלפי שני מתלוננים שונים. על פי האישום הראשון, המערער, יליד שנת 1994, ביצע במתלונן 1, יליד שנת 2000, מעשים מגונים בשלושה אירועים שונים. בשניים מהאירועים אף ניסה לבצע בו מעשי סדום. האירועים התרחשו בין חודש מאי 2011 לחודש יוני 2012. על פי האישום השני, המערער ביצע במתלונן 2, יליד שנת 2001, מעשים מגונים ומעשי סדום במספר הזדמנויות. כמו כן איים עליו לבל יספר על כך לאיש. האירועים התרחשו בשנת 2011. בית המשפט המחוזי לנוער הרשיע את המערער בשני האישומים, על פי המיוחס לו בכתב האישום.

2.        עיקרו של הערעור על הכרעת הדין מופנה כלפי מהימנות עדויות המתלוננים, ששימשו כראיות המרכזיות נגד המערער. לטענת הסנגור, אין בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי לנוער התייחסות למספר רב של סתירות שנפלו בעדויות שאת מהימנותן קבע.

           הכרעת הדין המרשיעה התבססה על מספר נדבכים. המרכזי שבהם הוא עדות הקטינים בפני חוקרי ילדים. בכל הנוגע למתלונן 1, חוקרת הילדים העידה בבית המשפט על התרשמותה שמהימנותו רבה. באשר למתלונן 2, חוקר הילדים קבע כי הוא מתקשה להעריך את מהימנות עדותו לפי הכלים המקצועיים הנהוגים. למרות זאת, ולאחר צפייה בצילום עדות הקטין, קבע בית המשפט המחוזי כי עדות מתלונן 2 מהימנה. יתר הנדבכים עליהם נשען בית המשפט ביחס לשני האישומים הם ראיות סיוע או חיזוק שנמצאו לעדות המתלוננים, ובהן: עדויות על ביצוע מעשים בעלי דפוס דומה; עדויות לגבי מצבם הנפשי בסמוך לביצוע המעשים; וראשית הודיה של המערער. ביחס לאחד מן האירועים שבהם נפגע מתלונן 1 אף העיד קטין אחר, אשר טען בחלק מן הגרסאות שמסר כי ראה את ביצוע המעשים (להלן: עד הראייה).        

3.        בפי המערער טענות ביחס לכל אחד מן המעשים בהם הורשע. טענתו המרכזית בקשר להרשעה באישום הראשון נוגעת לאירוע שנצפה על ידי עד הראייה. לטענתו, בית המשפט המחוזי לנוער לא התייחס לסתירה מהותית שנפלה בין עדות עד הראייה ועדות מתלונן 1. טענות נוספות באשר לאישום הראשון עניינן סתירות שונות שנפלו, לטענת הסנגור, בין הגרסאות השונות שמסר מתלונן 1, חוסר הסבירות של הגרסאות או מחדלי חקירה שונים שבוצעו לשיטתו. באשר לאישום השני, מצביע הסנגור על מספר נקודות המעלות קושי, לדבריו, ביחס לגרסתו של מתלונן 2. לטענתו, הצטברותן של הנקודות – שאליהן לא התייחס בית משפט קמא בפסק דינו – מעלה ספק סביר ביחס למהימנות עדות הקטין בפני חוקר הילדים. זאת, לצד העובדה שחוקר הילדים כלל לא קבע את מהימנות הקטין. חלק מן הנקודות עניינו חוסר הסבירות שבגרסת מתלונן 2. חלקן האחר של הטענות עניינו הבדלים בין גרסאות שונות שמסר מתלונן 2. בין היתר, נטען לגרסאות סותרות באשר לשעות שבהן בוצעו המעשים, ולאופן המדויק שבו בוצעו. טענות נוספות עוסקת בקשיים שונים שנתגלעו, לשיטת הסנגור, בעדויות החיזוק שנשמעו.

           בכל הנוגע לערעור על גזר הדין, נטען כי לא ניתן משקל מספיק לשיקולים לקולא, ובהם היות המערער קטין, העדר עבר פלילי, מצבה הקשה של משפחתו ומצבו בעת ניהול המשפט. עוד נטען כי שגה בית משפט קמא בעת שנתן משקל להרתעת הרבים, בהתחשב במדיניות הענישה לגבי קטינים.

           מנגד, טענה באת-כוח המדינה כי הערעור נסוב על ממצאי מהימנות ועובדה, אשר אין מקום להתערב בהם. לצד זאת, ניתנה התייחסות פרטנית של המדינה לכל אחת מן הטענות שהעלה הסנגור. ביחס לשני האישומים מצביעה המדינה על כך שחלק מן הסתירות הנטענות לאו סתירות הן, כפי שעולה מסרטוני ההובלה וההצבעה ומעיון בהודעות המתלוננים. עוד נטען כי ככל שנפלו סתירות מסוימות, הרי שאלה מצויות ברקע הדברים בלבד, בעוד שליבת העדויות אינה מכילה כל סתירות. עם זאת, ובמענה לטענות הסנגור בדיון שנערך לפנינו, אף באת-כוח המדינה לא חלקה על כך שמרבית הנקודות שהעלה הסנגור לא זכו להתייחסותו של בית המשפט המחוזי. במענה לערעור על גזר הדין מצביעה המדינה על כך שהמערער לא נטל אחריות על המעשים, לא הביע חרטה ואינו מוכן לעבור כל טיפול.