ע"פ 8630/14

השופט צ' זילברטל:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא י' צבן והשופטים ר' כרמל ו-ר' פרידמן-פלדמן) שניתן בתפ"ח 48689-03-13 (הכרעת דין מיום 23.6.2014 וגזר דין מיום 11.11.2014), בגדרו הורשע המערער בעבירות אינוס, מעשה סדום ותקיפה – כולן כלפי אשתו לשעבר (להלן:המתלוננת) – וכן בעבירה של נישואין עם קטינה, ובגין האמור נגזרו עליו, בין היתר, עשר שנות מאסר לריצוי בפועל. הערעור מופנה כלפי ההרשעה, ולחלופין כלפי עונש המאסר שנגזר על המערער.

כתב האישום

1. על-פי המתואר בכתב האישום, המערער, יליד 1986, והמתלוננת, ילידת 1997, נישאו בחודש ינואר 2012, עת הייתה המתלוננת בת 15 שנה. בתקופה שבין חודש פברואר 2012 ועד ליום 22.2.2013 לערך, ביצע המערער במתלוננת עבירות שונות, כמפורט להלן. המתלוננת התגוררה עם המערער בביתם המשותף (להלן: הבית) במשך חודשיים לאחר נישואיהם, ולאחר מכן שבה לבית הוריה בעקבות התנהגותו כלפיה. בהמשך שבה המתלוננת לבית מידי פעם והתגוררה עם המערער לתקופות של מספר ימים עד מספר שבועות בכל פעם, אך לבסוף חזרה שוב לבית הוריה מפאת התנהגותו. העבירות, שיתוארו להלן, בוצעו על-פי רוב בבית, אלא אם יצוין אחרת.

2. כתב האישום מתאר כי במהלך התקופה האמורה, בתדירות של פעם בשבוע עד שבועיים, נקט המערער באלימות כלפי המתלוננת, הכה אותה בפניה ובגופה. במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה, בחודש פברואר 2012 או בסמוך לכך, בעת שהמתלוננת והמערער שהו בבית הוריו, התעמתה עמו המתלוננת על רקע של תמונות ארוסתו לשעבר שמצאה במכשיר הטלפון הנייד שלו – ובתגובה המערער צעק עליה, קילל אותה, השליך כיסא לעברה, סטר לה פעמיים בפניה וגירש אותה מהחדר. כשבועיים לאחר מכן, במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה ובעת ששהו בבית, סטר המערער על פניה עם שתי ידיו. בהמשך, במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה בסביבות חודש אפריל 2012, תקף המערער את המתלוננת, שהייתה אז בהיריון, משום שלא אהב את האוכל שהכינה עבורו. המערער קילל אותה, צעק עליה, רדף אחריה עד לדלת ביתם, בעט בגבה פעמיים, סטר לה ונתן לה אגרוף בפנים, ולאחר האמור יצא מהבית. ביום 22.2.2103 בשעה 4:00 לפנות בוקר גירש המערער את המתלוננת מחדר השינה בשל כעסו על הרעש שעשה בנם התינוק, שהיה אז כבן 4 חודשים. המתלוננת התיישבה בסלון הבית עם התינוק והפעילה את הטלוויזיה. המערער קילל אותה מתוך חדר השינה, ולאחר מכן ניגש לסלון, כיבה את האורות ואת הטלוויזיה, ובעוד היא ישובה על הספה ומחזיקה את התינוק הכה אותה בפניה בסטירות ובאגרופים. כשהחל התינוק לבכות נתן לו המערער מכה בגבו, ולאחר מכן חזר למיטה. כעבור מספר שעות פונתה המתלוננת לטיפול רפואי בבית חולים, ואובחנה כסובלת מאדמומיות ונפיחות בפנים, שפשוף ליד עין ימין, כאב ונפיחות בכף ידה השמאלית וכאבים ברגליים.

           עוד תואר כי במהלך התקופה, בתדירות של כל יום או יומיים, אנס המערער את המתלוננת וביצע בה מעשי סדום. במועדים רבים שאינם ידועים במדויק למשיבה, החדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת בכוח, תוך התעלמות מצעקותיה ומבקשותיה שיפסיק את מעשיו, וכן נהג, במהלך האינוס, להכותהּ, למשוך בשיערה, ולנשוך את שדיה באופן שהסב לה כאב והותיר סימני חבלה בגופה. כן נהג לתפוס את ראשה ולהחדיר בכוח את איבר מינו לפיה. במספר הזדמנויות ביקש להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת, אך היא הרחיקה אותו בצעקותיה. נוכח כל האמור, הואשם המערער בעבירות אינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) (מספר עבירות); מעשה סדום בנסיבות מחמירות לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-(4) לחוק (מספר עבירות); תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(ג) לחוק; תקיפת קטין בידי אחראי לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק; ועבירת נישואין עם קטינה לפי סעיף 2(א) לחוק גיל הנישואין, התש"י-1950 (להלן:חוק גיל הנישואין).

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3. ביום 23.6.2014 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער, לאחר שמיעת ראיות, בכל אשר יוחס לו בכתב האישום, למעט העבירה של תקיפת קטין בידי אחראי (וזאת משום שהמתלוננת הבהירה בעדותה שהמערער לא היכה את בנם התינוק). בית המשפט מצא את גרסת המתלוננת מהימנה, הצביע על חיזוקים שונים לגרסתה, ודחה את גרסת המערער, שטען כי מדובר בתלונת שווא, המוּנעת מרצונה של המתלוננת לנקום בו על יחסו המנוכר כלפיה, וכן ממניע כספי. טענה מרכזית שהעלה המערער בהקשר זה הייתה כי מכתבי תביעה שהגישה המתלוננת נגדו לבית הדין השרעי עולה שהייתה מוכנה להישאר עמו בתנאי שיתן לה זהב וכסף, והדבר מעיד על קיומו של מניע כספי להגשת תלונתה. בית המשפט דחה טענה זו, בהדגישו כי לא ניתן לנתק את ההליכים בבית הדין השרעי מהסיטואציה המורכבת בה הייתה נתונה המתלוננת, שביקשה בתחילה לנסות לשקם את נישואיה, חרף מעשי המערער, ורק "כאשר כלו כל הקיצין, לא הייתה מוכנה לסבול עוד".

           אשר לעדות המתלוננת בבית המשפט, צוין שזו אמנם נמסרה בצמצום ובקיצור, אך חשפה את מערכת היחסים הקשה בין בני הזוג, בגדרה נקט המערער באלימות כלפי המתלוננת כל אימת שהתנהלותה לא מצאה חן בעיניו, הותיר סימנים בגופה, וכן נהג בה באופן אלים במסגרת יחסי המין, לא כיבד את רצונותיה בעניין ופעמים רבות פעל בניגוד להסכמתה. בהתאם להוראת סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: הפקודה), נימק בית המשפט מה הניע אותו להסתפק בעדות המתלוננת, שהיא בגדר "עדות יחידה של הנפגע", לצורך הרשעת המערער. צוין שהמתלוננת העידה בפני בית המשפט כשהייתה כבת 17, זמן לא רב לאחר האירועים, ושניכר כי עדותה הייתה עבורה מכאיבה ומעוררת מבוכה, בשל הקושי לחזור ולתאר את מעשי המין האמורים. בית המשפט התרשם שהמתלוננת אינה מוּנעת מיצר נקם, ושאין זה סביר שהייתה מעידה נגד בעלה את שהעידה רק כדי לקבל זהב וכסף, כפי שנטען. בית המשפט מצא שנוכח האמור ניתן להסתפק בעדות המתלוננת לצורך ההרשעה, והוסיף שקיימים תימוכין לעדותה בדמות עדויותיהם של הוריה ואחד מדודיה. אמנם, כך צוין, האחרונים לא היו עדים למעשי האלימות שביצע המערער במתלוננת, אך היא סיפרה להם על האלימות בסמוך למועדי התרחשותה, ולאִמה גם סיפרה שיחסי המין כללו אלימות פיזית והראתה לה סימני נשיכות בחזהּ.