ע"פ 8627/14 נתן דבראש דביר נ' מדינת ישראל

1. במהלך שלושה ימים היה המערער מעורב בחמישה מעשי שוד של טלפונים סלולריים מקטינים כבני 15-14. המעשים בוצעו כאשר המערער נוהג ברכב ושותפו למעשה מבצע את חטיפת הטלפון הסלולרי מידי הקורבן. באחת הפעמים, כאשר המערער החל בנסיעה מהירה ברכב כשדלת הרכב פתוחה, על מנת להסתלק מהמקום, נחבל הקטין-הקורבן מדלת הרכב.

           בגין מעשים אלו הורשע המערער, על פי הודאתו, בארבע עבירות של שוד בנסיבות מחמירות בצוותא לפי סעיף 402(ב)+29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובעבירות של קשירת קשר לביצוע עוון ופשע לפי סעיפים 449(א)(2)+(1) לחוק העונשין.

2. בית משפט קמא השית על המערער מאסר בפועל של 36 חודשים; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירות אלימות או רכוש מסוג פשע, ופיצוי בסך 1,000 ₪ לקטין שנחבל במהלך ביצוע השוד.

           על כך נסב הערעור שלפנינו.

3. עיקר הערעור נסב על כך ששותפו של המערער נדון ל-40 חודשי מאסר, אך להבדיל מהמערער, אותו שותף נדון והורשע בעבירות נוספות, היה כבר בעל עבר פלילי ואף היה תלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי. עוד הפנה הסניגור המלומד לנסיבות חייו האישיות של המערער ולתסקיר החיובי יחסית לגבי התנהלותו בכלא.

4. אומר בקצרה, כי לא מצאנו ממש בערעור.

           נקודת המוצא היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה קיצונית ממדיניות הענישה או כאשר נפלה טעות מהותית בגזר הדין. העונש שהוטל על המערער אינו חורג מרף הענישה הנוהג, ודי בכך כדי לדחות הערעור.  

5. לכך יש להוסיף כי ביני לביני הורשע המערער בעבירות נוספות, שאחת מהן (ניסיון לגניבת רכב) בוצעה בעוד עניינו של המערער תלוי ועומד בבית המשפט, והמערער נדון בשל כך למאסר בפועל של 12 חודשים, שישה מהם בחופף לתקופת המאסר מושא דיוננו. בגין עבירה נוספת נדון המערער לארבעה חודשי מאסר, אחד מהם במצטבר, כך שסך הכל מרצה כיום המערער 43 חודשי מאסר. מכאן, שבתי המשפט כבר לקחו בחשבון את תקופת המאסר של 36 חודשים שהושתה על המערער.