ע"פ 8422/14 עמאר מוגאהד נ' מדינת ישראל

השופט נ' סולברג:

1. ערעור על הכרעת הדין מיום 29.9.2014 ועל גזר הדין מיום 3.11.2014 שניתנו בבית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 58305-03-14 (השופט כ' מוסק), במסגרתם הורשע המערער בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, במסירת ידיעות כוזבות, בהיזק בזדון ובנהיגה ללא פוליסת ביטוח תקפה; המערער נדון ל-40 חודשי מאסר; 6 חודשי מאסר על-תנאי; 6 חודשי פסילה של רישיון הנהיגה; וכן 6 חודשי פסילה על-תנאי של רישיון הנהיגה.

עיקרי כתב האישום

2. בבוקרו של יום 15.3.2014, בסביבות השעה 7:30, נהג המערער במכוניתו, מסוג מאזדה 5, בכביש רמות, מכיוון מבשרת ציון לירושלים. באזור מנהרת הארזים הבחינו בו השוטרים מיכאל בן עזרא ויפית דוידוב, אשר נסעו בניידת משטרה בסמוך, כשהוא מאיץ את מהירות נסיעתו לכ-160 קמ"ש, תוך שהוא עובר בין נתיבים ועוקף מכוניות בצורה מסוכנת, והחלו במרדף אחריו. המערער המשיך בנסיעה לכיוון עטרות בניסיון לחמוק מהשוטרים, כשהוא נוהג באופן מסוכן שאינו מתאים לתנאי הדרך, סוטה מנתיב הנסיעה, עולה על אי-תנועה וגורם לרכב פרטי לבלום בצורה מסוכנת; עוקף מכוניות מימין בצורה מסוכנת; חוצה צומת באור אדום; ואף פוגע במכונית נוספת, ובכך גורם לילדה כבת 9 אשר נמצאה במכונית באותה עת חבלות קלות בראשה ובגבה. המערער המשיך בנסיעתו עד אשר הצליח לחמוק מן השוטרים. בסמוך לאחר המרדף התקשרו שוטרים אחרים אל מכשיר הטלפון הנייד של המערער על מנת לזמנו לחקירה. בהמשך, בסמוך לשעה 10:00, הגיע המערער לתחנת המשטרה על מנת להתלונן, בכזב, כי מכוניתו נגנבה; ושם נעצר.

עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי

3. המערער הודה בעובדותיו המרכזיות של כתב האישום, קרי – כי אמנם מכוניתו היא שהיתה מעורבת במרדף המתואר לעיל. עם זאת, המערער כפר בעובדה כי הוא זה שנהג במכונית בעת האירוע, וטען כי היתה נהוגה על-ידי אחר. שאלת זהותו של נהג המכונית היא אפוא נקודת המחלוקת המרכזית בין הצדדים, אשר נדונה על-ידי בית המשפט המחוזי.

4. בראשית דבריו נדרש בית המשפט המחוזי לעדותו של השוטר בן עזרא, שלטענתו זיהה את המערער בצאתו ממנהרת הארזים, כשזה חלף עם מכוניתו על פני ניידת המשטרה שבה ישב. בית המשפט המחוזי ציין כי לא ניתן לקבוע על סמך עדותו של השוטר בן עזרא ברמת הוודאות הנדרשת בהליך הפלילי כי אמנם היה זה המערער שנהג במכונית, וזאת על יסוד שלושה נימוקים מרכזיים: ראשית, הראיות מצביעות על כך שלשוטר בן עזרא היתה שהות של 2 או 3 שניות בלבד להביט במכונית כשזו חלפה על פניו, ובהתחשב במקום מושבו של בן עזרא בניידת המשטרה ביחס למכוניתו של המערער, ספק רב אם הייתה לו זווית ראיה שאִפשרה לו לזהות בוודאות את המערער כמי שנוהג במכונית. שנית, כפי שעלה מעדותו של השוטר בן עזרא, במהלך בירור פרטי המכונית במסוף הופיעה תמונתו של המערער, ומשראה בן עזרא את המערער מאוחר יותר בתחנת המשטרה עצר אותו, וכל זאת ללא מסדר זיהוי, "דבר הפוגם באופן משמעותי בזיהוי" (פסקה 26 להכרעת הדין). שלישית, יפית דוידוב, השוטרת אשר ישבה עם בן עזרא בניידת בעת האירוע, לא זומנה להעיד, לא מסרה הודעה וגם לא ערכה דוח או מזכר כלשהו, עובדה המעוררת אף היא סימני שאלה ביחס למהימנות עדותו של השוטר בן עזרא.
5. לאחר מכן פנה בית המשפט המחוזי לבחון את הראיות המתבססות על איכוני הטלפון הנייד של המערער. בית המשפט קיבל את חוות דעת המומחה, מר רוני אברהמי (להלן: אברהמי), ממנה עולה מסקנה חד-משמעית ולפיה האותות שיצאו ממכשיר הטלפון הנייד של המערער היו באזור המרדף, ולא בסביבת ביתו של המערער, כפי שנטען על-ידו. בית המשפט המחוזי נדרש גם לעובדה שעליה הצביע המומחה אברהמי כי ברשותו של המערער היו שני מכשירי טלפון ניידים, ולטענתו של המערער (שעלתה בשלב מאוחר, כפי שאפרט להלן) כי שכפל את כרטיס ה'סים', כך שלמעשה היו ברשותו שני כרטיסי 'סים' לכל אחד מן הטלפונים, דבר שיכול להסביר לכאורה כיצד יתכן כי מכשירו של המערער אוּכּן באזור המרדף, בעוד הוא שהה אותה עת בביתו. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער, וקיבל לעניין זה את עדותו של מר פיני אלבז, מנהל תחום מניעת הונאה במחלקת הבטחון של חברת 'סלקום', לפיה לא ניתן לשכפל כרטיס 'סים' מבלי שהדבר יקבל ביטוי ברישומיה של חברת 'סלקום', וכי מבדיקה שערך אין כל אפשרות כי היו ברשותו של המערער שני כרטיסי 'סים' זהים. בית המשפט המחוזי הדגיש לעניין זה את העובדה כי המערער בחר שלא להביא חוות דעת מומחה מטעמו, אף שניתנה לו רשות לעשות כן. אציין בקצרה, כי התרת עדותו של אלבז, שניתנה לאחר שלב הסיכומים מהווה, כשלעצמה, סלע מחלוקת בין המערער למשיבה, ועל כך ארחיב בהמשך.

6. נוסף על איכון הטלפון הנייד של המערער באזורים שבהם התנהל המרדף, עמד בית המשפט המחוזי על טיבה של עדות המערער, אשר "'הלכה והתפתחה' והיא עומדת בסתירה לגרסה שמסר בהודעותיו במשטרה" (פסקה 39 להכרעת הדין), דבר אשר חיזק את חוסר האמון בגרסתו של המערער. כך, במענה לשאלה בדבר השימוש במכונית ובטלפון הנייד טען המערער בתחילה כי הוא משתמש בהם לבדו, אך בהמשך שינה את גרסתו וטען כי גם אחיו, אמיר, עושה בהם שימוש מעת לעת. כמו כן, עדותו של המערער בנוגע למכשירי הטלפון הנייד שברשותו מעוררת אף היא קשיים לא מבוטלים, שכן בתחילה כלל לא ציין כי ברשותו שני מכשירים ושני כרטיסי 'סים', וזאת למרות שעוּמת באופן מפורש עם נתוני התקשורת, ואף שניתנה לו יותר מהזדמנות אחת להעלות טענה זו במהלך חקירתו. יתרה מזאת, גם במהלך עדותו בבית המשפט שינה המערער את גרסתו, כאשר טען כי השתמש בכרטיס 'סים' אחד, וסמוך לאחר מכן טען כי השתמש בשני כרטיסי 'סים' לאחר ששכפל אחד מהם. נוכח האמור ראה בית המשפט המחוזי בגרסתו המאוחרת של המערער "גרסה כבושה" (פסקה 51 להכרעת הדין), אשר אינה נתמכת בעדות כלשהי, עומדת בסתירה לעדויותיהם של המומחה אברהמי ואיש 'סלקום' אלבז, ואף אינה מתיישבת עם גרסתו הראשונה של המערער כי מכוניתו נגנבה.

7. בית המשפט המחוזי נתן דעתו לעניין אי-העדתו של אמיר, וקיבל את טענת המשיבה לפיה נוכח מכלול הראיות, ובפרט הודעותיו של המערער במשטרה כי אמיר אינו נוהג במכוניתו ואינו משתמש במכשיר הטלפון הנייד שלו, לא ראתה צורך להעידו, ועל כן לא זקף עניין זה לחובתה. מנגד, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערער כי נמנע מלהעיד את אמיר בשל החשש להפלילו, וקבע כי "היה זה ראוי שהנאשם [המערער – נ"ס] יעיד את אחיו" (פסקה 49 להכרעת הדין), וככל שיתעורר חשש להפללתו של אמיר ניתן היה לבקש שלא לנקוט נגדו בהליכים פליליים. בסיכומם של דברים הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי אין לזקוף את אי-העדתו של אמיר לחובת המשיבה או המערער.