ע"פ 8021/13 צ'יקו תותונגי נ' מדינת ישראל

השופטת א' חיות:

           לפנינו ערעור על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט הבכיר צ' גורפינקל) בת"פ 38775-01-13.

1. נגד המערער הוגש ביום 21.1.2013 כתב אישום המייחס לו, בשני אישומים שונים, עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה (להלן: סיכון חיים בנתיב תחבורה) לפי סעיף 332 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, נהיגה ללא ביטוח לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התשל"א-1970, שבועת שקר לפי סעיף 239 לחוק העונשין, קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התפרצות לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין והיזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

           על פי עובדות האישום הראשון המערער נפסל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה ונדרש להפקיד את רישיונו. אף על פי כן המשיך המערער להחזיק ברישיון הנהיגה שלו ובמקום להפקידו הצהיר כי רישיונו אבד. לאחר מכן, עשה המערער שימוש ברישיונו על מנת לשכור שלושה כלי רכב מחברת השכרה (להלן: חברת ההשכרה). ביום 12.1.2013 נהג המערער באחד מכלי הרכב אותם שכר (להלן: הרכב) ועמו שלושה נוסעים שזהותם אינם ידועה. משהבחין המערער בניידת משטרה שנסעה בקרבתו הוא החל להימלט ממנה בנהיגה פרועה ומסוכנת ולא שעה לקריאות השוטרים לעצור. במהלך המרדף נזרקה מרכבו של המערער מגירת קופה רושמת השייכת לחנות שנפרצה ימים ספורים קודם לכן. בסופו של דבר, לאחר שנוהל אחריו מרדף בהשתתפות מספר ניידות משטרה, עצר המערער את הרכב והוא ויתר הנוסעים שהיו בו נמלטו ממנו. זמן קצר לאחר מכן אותר המערער מסתתר מאחורי שיח בקרבת מקום ונעצר. במסגרת האישום השני הואשם המערער בכך שפרץ לחנות שמגירת הקופה הרושמת שלה נזרקה מתוך הרכב בו נהג במהלך המרדף.

2. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון אך זיכה אותו מעבירת ההתפרצות לחנות שיוחסה לו באישום השני וחלף זאת הרשיע אותו בעבירה של החזקת רכוש החשוד כגנוב לפי סעיף 413 לחוק העונשין.

           בהכרעת דינו קבע בית המשפט קמא כי המערער הוא זה שנהג ברכב בהסתמכו לעניין זה על עדותו של אחד השוטרים בניידת שדלקה אחר הרכב (להלן: השוטר). השוטר העיד בבית המשפט כי זיהה את פניו של המערער בעת שהניידת והרכב עמדו זו לצד זה בצומת שבה החל המרדף. השוטר העיד כי היה בקשר עין עם רכבו של המערער לכל אורך המרדף וראה אותו יוצא מן הרכב דרך דלת הנוסע הקדמית מימין לאחר שעצר בצידי הדרך. באותו שלב המשיך השוטר במרדף רגלי אחר הנמלטים, וראה את דמותו של המערער נעלמת וכן הבחין כי הוא נשכב על בטנו ומנסה להסתתר בין השיחים ואז עצר אותו. בית משפט קמא מצא את עדותו של השוטר עקבית ומהימנה וקבע כי היא מבססת את אשמתו של המערער בעבירות הרלוונטיות המיוחסות לו באישום הראשון.  

           טענת המערער כי לא היה באפשרותו של השוטר לזהות את פניו בעת שהניידת והרכב עמדו זו לצד זה בצומת, נדחתה על ידי בית המשפט בציינו כי הצומת היה מואר, הראות טובה ולשוטר היו שהות לראות את פניו של המערער ותנאים לעשות כן לאחר שמבטיהם הצטלבו בעומדם בצומת. כמו כן דחה בית משפט קמא את טענת המערער לפיה מאחר שקשר העין בין נהג הרכב לשוטר נותק במהלך המרדף הרגלי לא ניתן לשלול את האפשרות כי השוטר עצר אדם אחר מזה שאחריו רדף לכתחילה. בית משפט קמא עמד על כך שהשוטר איבד קשר עין עם נהג הרכב לשניות בודדות ולאחר מכן מצא את המערער שוכב על הקרקע ומנסה להסתתר במקום בו ראה את דמותו של נהג הרכב נעלמת. על כן, כך קבע בית משפט קמא, האפשרות אותה מציע המערער ולפיה הוא שכב והסתתר במקרה בדיוק באותו המקום שבו איבד השוטר קשר עין עם נהג הרכב שניות ספורות לפני כן, היא מופרכת ואינה עומדת במבחן ההיגיון.

           אשר לעובדה שהשוטר כתב בדו"ח הפעולה ת/1 אותו רשם בעקבות האירוע (להלן: דו"ח הפעולה), כי נהג הרכב לבש חולצה לבנה בעוד שהחולצה אותה לבש המערער בזמן האירוע הייתה לבנה עם פסים לרוחב בחלקה התחתון, קבע בית משפט קמא כי לא מדובר בסתירה מהותית אשר יש בה כדי לעורר ספק סביר באשר לזיהויו של המערער כנהג הרכב. בית המשפט קמא עמד על כך שהשוטר הדגיש בעדותו כי זיהה את המערער כנהג הרכב על פי מראהו ולא על פי בגדיו ועל כך שתיאור חולצת המערער שרשם השוטר בדו"ח הפעולה אינו שגוי אלא חלקי. לפיכך, דחה בית משפט קמא את טענת המערער כי תיאור החולצה בדו"ח הפעולה מערער את מהימנות עדותו.

3.        בניגוד לעדותו של השוטר שעליה, כאמור, סמך בית המשפט את ממצאיו מצא בית המשפט קמא כי עדות המערער לוקה בסתירות רבות ואינה מהימנה. בית משפט קמא לא נתן אמון בגירסה אותה העלה המערער לראשונה בעדותו ולפיה מי שנהג ברכב בעת המרדף היה חברו מוסא חדד המתגורר בשכנות אליו במחנה הפליטים עיסאוויה (להלן: מוסא). המערער סיפר בעדותו כי במשך שנה וחצי נהג להיפגש עם מוסא מידי שבוע ולנסוע עמו למסיבות וכי ביום האירוע נסעו הוא ומוסא ברכב והצטרפו אליהם שני חברים של מוסא שאותם לא הכיר. לטענת המערער כשנתקלו בניידת המשטרה החל מוסא בנסיעה פרועה ולא שעה להפצרותיו לעצור את הרכב ולהישמע לקריאות השוטרים. עוד טען המערער כי שתק בחקירתו במשטרה ולא מסר שם את גירסתו זו משום שפחד מאחיו של מוסא הידועים לדבריו כעבריינים. לגרסת המערער הוא ומוסא מתגוררים בשכנות ומצויים ביחסי ידידות קרובים מזה תקופה ארוכה. עם זאת, הוא לא ידע למסור אודותיו כל פרט מזהה ולא ידע לומר אם מוסא נשוי, האם יש לו ילדים, היכן הוא עובד, מה שמות הוריו ואחיו או מה עיסוקם של בני משפחתו. המערער אף לא ידע להצביע על כל אדם אחר המכיר את אותו מוסא.

           למרות כל אלה, נעתר בית המשפט קמא באופן חריג לבקשת המערער לבצע השלמת חקירה בעיצומו של שלב ההוכחות בעקבות הגרסה הכבושה שמסר המערער בעדותו והוא נלקח למחנה הפליטים עיסאוויה על מנת שיצביע על ביתו של מוסא (להלן: ההובלה), אך המערער לא ידע לעשות כן. הוא הוביל את השוטרים לצומת בה לטענתו נהגו הוא ומוסא להיפגש והצביע על סמטה ממנה לדבריו היה מגיע מוסא למפגשים ביניהם. בית משפט קמא אף מצא סתירות בין גרסתו של המערער בבית המשפט ובין הגרסה שמסר במשטרה לאחר ביצוע השלמת החקירה. כך, בעוד שבעדותו בבית המשפט טען המערער כי הוא ומוסא חברים טובים ונהגו לבלות מידי שבוע במועדונים, לאחר ההובלה טען המערער כי יצא עם מוסא למועדונים בין 4 ל- 5 פעמים בלבד. עוד ציין בית משפט קמא כי טענתו של המערער לפיה שתק בחקירתו במשטרה משום שפחד מאחיו של מוסא אינה מתיישבת עם העובדה ששתק גם כאשר נשאל שאלות שכלל אינן קשורות למוסא או לזהותם של יושבי הרכב האחרים ובהן שאלות הנוגעות לפסילת רישיונו ולהשכרת כלי הרכב על ידו. בנוסף ציין בית משפט קמא כי מחקירת המשטרה עולה שאין בעיסאוויה תושב העונה לשם מוסא חדד וכי חמולת חדד כלל אינה מתגוררת בעיסאוויה אלא במחנה הפליטים שועפאט. מטעמים אלה קבע בית המשפט קמא כי טענתו של המערער לפיה מי שנהג ברכב בעת המרדף היה אותו מוסא שעליו סיפר לראשונה בעדותו, היא שקרית.