ע"פ 7967-11 פלוני נ' מדינת ישראל

השופט נ' הנדל:

1. זהו חלקה השני של ההכרעה בערעור זה, המעלה סוגיה משפטית לא שגרתית. ברקע, גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 1944-12-09, אשר בהתאם להסדר טיעון גזר על המערער, הסובל מפיגור שכלי, עשרים שנות מאסר בפועל בגין עבירת רצח – עונש מופחת על פי סעיף 300א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 – בה הורשע על פי הודאתו. הערעור מתמקד בהכרעת שופטי הרוב (השופטים ר' סוקול ות' נתנאל-שרון) כי המערער ירצה את עונשו בין כתלי בית הסוהר, ולא במעון נעול לאנשים הסובלים מפיגור שכלי – בהתאם לגישת המיעוט (סגן הנשיאה ש' ברלינר).

השתלשלות האירועים

2. כמפורט בפסק הדין החלקי שניתן בערעור זה, ביום 9.1.2013, המערער, יליד 1983, הורשע במסגרת הסדר טיעון, ועל פי הודאתו, בעבירת רצח. מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 13.2.2009 לקראת השעה 22:00, הגיעו המערער ובת זוגו (להלן: בת הזוג) לדירת שכנתם (להלן: המנוחה), ישבו בחברתה ועודדו אותה לשתות משקאות חריפים. במהלך הערב התפתח ויכוח בין המערער ובת זוגו לבין המנוחה – אשר דרשה כי המערער יפרע חוב כספי שהוא חב לה. בשלב זה החליטו בת הזוג והמערער להמית את המנוחה, חנקו אותה בידיהם והידקו סביב צווארה חגורה עד שגרמו למותה, תוך ניצול היותה בגילופין. אחר הדברים האלה, גנבו המערער ובת זוגו ארנק מתוך תיקה של המנוחה, ועזבו את המקום.

          לאחר הגשת כתב האישום, נעצר המערער עד תום ההליכים נגדו, ובהתאם להוראות בית המשפט המחוזי שהה בתקופת המעצר באגף הנעול במעון למפגרים (להלן: מעון נעול). לאחר גלגולים שונים, גיבשו הצדדים הסדר טיעון והסכימו כי המערער יישפט לפי סעיף 300א(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 – המאפשר לחרוג מעונש החובה הקבוע בעבירת הרצח, מקום בו יכולתו של הנאשם להבין את הפסול שבמעשהו, או להימנע ממנו, הוגבלה במידה ניכרת בשל הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושרו השכלי. בית המשפט המחוזי קיבל את הסדר הטיעון, הרשיע, כאמור, את המערער וגזר עליו עונש מאסר של עשרים שנה.

          על רקע סעיף 19ד לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969 (להלן: חוק הסעד), הקובע כי "נידון אדם למאסר ומצא בית המשפט שהוא מפגר, רשאי הוא... לצוות שישא מאסרו במעון נעול", נדרש בית המשפט המחוזי לשאלת מקום ריצוי עונש המאסר. ועדת אבחון בפניה הובא המערער, בהתאם לסעיף 19ה לחוק הסעד, המליצה ברוב דעות (שלושה מחבריה) כי ירצה את עונשו בבית הסוהר, באגף המיועד לאנשים עם פיגור קל. מנגד, שניים מחברי הוועדה הצביעו על הסכנות הנשקפות למערער בין כתלי הכלא, וסברו שיש לאפשר לו לרצות את מאסרו במעון נעול. חוות דעת מטעם המעון בו שהה המערער מאז 14.2.2009, תמכה בעמדת המיעוט והדגישה כי ריצוי העונש במקום ימנע "פגיעה, התעללות וניצול" במערער, ויסייע לו בהיבט השיקומי.

כאמור, בית המשפט המחוזי אימץ, בדעת רוב, את המלצת הוועדה, ופסק כי המערער ירצה את עונשו בבית הסוהר. זאת, בהתבסס על שלושה אדנים מרכזיים: חומרת העבירה שבה הורשע המערער, מעידה – לצד מעשים אלימים נוספים שביצע בעבר – על רמת מסוכנות גבוהה הנשקפת ממנו, ומחייבת כי ירצה את עונשו במתקן המסוגל לתת מענה לאיום זה; תקופת המאסר הארוכה שנגזרה עליו מעוררת ספק ממשי בדבר התועלת שהמערער עשוי להפיק משהותו במעון הנעול, שכן האחרון אינו מורגל בטיפול באסירים המרצים מאסר כה ממושך. מן הצד האחר, קיימים בתי סוהר המסוגלים לתת מענה לצרכיו הייחודיים של המערער; לבסוף, שיקולי גמול מלמדים כי אין "להקל" בעונשו של המערער ולאפשר לו לרצות את עונשו במסגרת הנוחה יחסית של המעון הנעול. מנגד, הדגישה דעת המיעוט את פגיעוּתו של המערער, ואת הצורך להגן עליו מפני ניצול. על פי גישה זו, המעון הנעול מסוגל לספק הגנה הולמת על השוהים בו, ומשום כך אין בשיקול המסוכנות כדי להטות את הכף. אדרבה, ראוי להעדיף את זכותו של המערער לרצות את עונשו במתקן מותאם. מכאן הערעור שלפנינו.

3. לטענת הסנגוריה, גזר דינו של בית המשפט המחוזי שגוי. המעון הנעול נועד, על פי חוק, לשמש כמקום ריצוי עונשי המאסר של עבריינים הלוקים בפיגור שכלי – ללא תלות בחומרת העבירות שביצעו. לפיכך, אין בסיס לטענה כי הסדרי הפיקוח והאבטחה בו אינם מספקים מענה הולם לסיכון הנשקף מן המערער. מנגד, בשירות בתי הסוהר אין מסגרת המתמחה בטיפול במפגרים, ומשום כך – ולא מטעמי "הקלה" בעונשו – ראוי לאפשר למערער לרצות את עונשו במעון הנעול. לעומת זאת, המשיבה הדגישה את עברו האלים של המערער, רוצח מסוכן, וסבורה שאין בתקופה שבה שהה במעון הנעול כדי לסלק את החשש מפני פגיעה עתידית בסובבים אותו – תוך ניצול תנאי המעון הנעול ופגיעות החוסים בו. כמו כן, ציינה כי קליטת המערער בבית הסוהר אינה מעוררת קשיים מיוחדים.