ע"פ 7844-07-14 אדלר (אסיר) נ' מדינת ישראל

השופט ר' שפירא, סגן נשיא [אב"ד]:

בפנינו ערעור על הכרעת דין וגזר דין של בית משפט השלום בקריות (כב' השופט מ' עלי), שניתן בת"פ 21074-01-14 (להלן: "בית משפט קמא"). בית משפט קמא הרשיע את המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה לפי סעיף 406(ב) ובעבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, וגזר עליו עונש של 16 חודשי מאסר, בניכוי ימי מעצרו. בנוסף, הורה בית משפט קמא על הפעלת עונש מאסר מותנה בן 12 חודשים, כך ש-4 חודשים ירוצו בחופף ו-14 חודשים ירוצו במצטבר למאסר שהוטל בתיק זה, באופן שבו ירצה המערער 30 חודשי מאסר, בניכוי ימי מעצרו. בנוסף נגזר עליו עונש של מאסר מותנה וכן חויב המערער בפיצוי המתלוננת.

הערעור הוגש, כאמור, הן כנגד ההרשעה והן לעניין העונש.

הערעור על ההרשעה

כתב האישום המקורי שהוגש לבית משפט קמא ייחס למערער עבירה של כניסה למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה, עבירה לפי סעיף 406(א) לחוק העונשין, ועבירת גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום, הגיע המערער לביתה של המתלוננת ביום 6.1.14 שעה 13:10 וצלצל בדלת האינטרקום. המתלוננת, אשר הייתה בקומה השנייה של דירתה, סברה כי בנה הוא זה שמצלצל, ולחצה על לחצן האינטרקום, כך שהתאפשרה פתיחת דלת הבית. או-אז פתח המערער את הדלת, נכנס לבית ונטל ארנק שהכיל שני כרטיסי אשראי, מסמכים וכסף מזומן. בכתב האישום צוין כי המזומן היה בסך של 60 עד 80 ₪, ולאחר מכן עזב המערער את המקום במרמה, ללא הסכמת הבעלים, וכשבכוונתו לשלול את הרכוש שלילת קבע.

במהלך ישיבת ההוכחות הראשונה ביום 14.5.14, ביקשה המאשימה לתקן את כתב האישום, כך שתיוחס למערער עבירה של התפרצות, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין. יוער כבר כעת, כי בכתב האישום המקורי נרשמו המילים "התפרץ הנאשם..." ואולם כאמור, יוחסה לו עבירה לפי סעיף 406(א) לחוק העונשין. התיקון בוצע במהלך שמיעת העדויות. לעניין זה, וההבחנה שבין הוראות סעיף 406(א) וסעיף 406(ב) לחוק העונשין, עוד אתייחס בהמשך.

בית משפט קמא שמע את עדות המתלוננת, עדות שוטר אשר עצר את המערער ואת עדות המערער עצמו. יצוין כי עדויות נוספות של שוטרים שהיו בזירה, הוגשו בהסכמה. בהכרעת הדין המפורטת קבע בית משפט קמא כי הוא מאמין לעדות המתלוננת, אשר נתמכה בראיות חפציות, כפי שיפורט, וכי עדות המערער לא הייתה אמינה.

עיקרו של הערעור התמקד בשתי טענות. הטענה הראשונה מופנית כנגד זיהוי המערער כמי שביצע את העבירה, ובעניין זה נטען כי היו כשלים בהליך הזיהוי, לא נלקחו טביעות אצבע מאינטרקום דלת הכניסה של בית המתלוננת, וכן לא זומן בנה של המתלוננת אשר שמע מהמתלוננת על תיאור של לבוש המערער, לבוש שונה מזה שעמו נעצר המערער. בנוסף טען המערער טענות שעניינן מחדלי חקירה, המתייחסות להליך הזיהוי, וכן טען כי לא נעשה כל ניסיון לחקור שכנים לדירת המתלוננת, וזאת בהתייחס לטענות שהעלה המערער, אותן אפרט בהמשך. עוד טען כי לא הוכח היסוד הנפשי של עבירת ההתפרצות.

אומר כבר כעת, כי דינו של הערעור להידחות, בכפוף לשינוי הוראת החיקוק בה הורשע המערער, כך שיורשע בעבירה לפי סעיף 406(א) לחוק העונשין, במקום סעיף 406(ב) לחוק העונשין. סבור אני כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מבוססות היטב בתשתית הראיות, ולא מצאתי כל עילה להתערב במסקנותיו, בעיקר ככל שהדבר נוגע לזיהוי המערער כמי שביצע את העבירה. לעניין זה סבור אני כי הגם שלא התקיים הליך של מסדר זיהוי, הרי שדי היה במכלול הראיות בשביל להוביל אל המסקנה כי המערער הוא זה שביצע את המעשים נשוא כתב האישום.

בטרם אתייחס לראיות כפי שהובאו בפני בית משפט קמא, ראוי להזכיר מושכלות יסוד בבואנו לבחון את טענות המערער. הלכה היא מקדמת דנא כי ערכאת הערעור אינה בודקת מחדש את צדקת ו/או את הרשעתו של המערער אלא את כשרותו או פסלותו של פסק הדין בערכאה הדיונית [ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד ו 514, 560 ו-ז (1952)]. הבחינה הערעורית מתמקדת בבדיקת קבילות הראיות ומערך ההנמקה מבלי להידרש לניתוח ראייתי באופן בו הוא מתבצע על ידי הערכאה הדיונית. מסורת שיפוטית ארוכת שנים זו מצמצמת את היקף התערבות ערכאת הערעור בהכרעות דין ובגזרי דין, הגם שלא סוגרת באופן מוחלט את הדלת בפני התערבות שכזו [ראו בע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (פורסם באר"ש, 8.9.2011) וסקירת ההלכות בפסק דינו של השופט עמית].