ע"פ 7255/14 מוחמד אנטקלי ואח' נ' מדינת ישראל

השופט נ' הנדל:

1. בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 7724-07-12, כב' השופטת ד' סלע), הרשיע את שלושת המערערים בביצוע בצוותא של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. גזר הדין הטיל על מערערים 1-2 בע"פ 8201/14 (להלן: מערער 1 ומערער 2 או הבנים) 60 חודשי מאסר בפועל. בנוסף, הופעל במצטבר נגד מערער 2 עונש מותנה של 12 חודשים כך שבסך הכל עליו לרצות עונש מאסר של 72 חודשים. על המערער בע"פ 7255/14 (להלן: מערער 3 או האב),  הושתו 45 חודשי מאסר בפועל. כן הוטלו על המערערים עונשי מאסר על תנאי. כל זאת בהתחשב במצבם האישי והבריאותי ובהרשעות קודמות המיוחסות להם.

           העבירה בגינה הורשעו המערערים נעשתה בעת שהנפגע, אשר היה נשוי לבתו של מערער 3 שהיא אחותם של מערערים 1-2, הגיע לבית המשפחה בכפר טמרה, כדי לאסוף אותה ואת ילדיהם המשותפים חזרה לביתם בנצרת. האישה והילדים שהו בבית הוריה בביקור וכאשר הגיע הנפגע, תקפו אותו המערערים ודקרו אותו באמצעות סכינים בכל חלקי גופו, תוך שהם גורמים לו בכוונה לחבלה חמורה. האירוע הסתיים רק כאשר הנפגע הצליח לברוח מהמקום. בעקבות האירוע הובהל הנפגע לבית חולים, קיבל טיפול ראשוני בחדר ההלם ואושפז למשך ארבעה ימים במחלקה הכירורגית.

           העדות העיקרית עליה ביסס בית משפט קמא את ההרשעה היא עדותו של סעדי עדי (מחמוד) (להלן: עדי). ביום האירוע ביקש הנפגע מעדי להסיע אותו לטמרה ברכבו כדי לאסוף את אשתו וילדיו וזה הסכים. על פי עדותו, הוא הגיע עם הנפגע יחד לבית משפחת האישה בטמרה, ולאחר שהנפגע נכנס לחצר הבית, יצא מערער 3 לרכבו של עדי והזמין אותו להיכנס. עדי העיד שהוא לא הכיר את בעל הבית, אך מהשיחה שהתנהלה בין המערערים לבין הנפגע, הוא הסיק שמדובר באביה ובשני אחיה של אשת הנפגע. משנכנס לחצר הבית, שמע את האב ושני הבנים צועקים על הנפגע שעליו לגרש את אחותם. בתכוף לכך,האב נכנס הביתה ומיד יצא וסטר לנפגע בחזקה. הנפגע ניסה להימלט מהמקום, ושלושת המערערים דלקו אחריו כאשר הבנים החלו לדקור אותו בסכין. על פי עדותו של עדי, על אף שהאב רדף עם האחרים אחרי הנפגע הוא לא היה שותף לדקירות עצמן. בעדותו סיפר עדי שהוא יצא מהבית, מצא המולה של אנשים ששאלו על זהותו של הנפגע, פינה את הנפגע למרכז רפואי ברכבו, ולאחר שנאמר לו שהנפגע יפונה באמבולנס החליט לעזוב את המקום. עדי העיד על כתמי הדם שהיו ברכבו ועל כך שהוא, בעזרת כמה חברים, שטף את הרכב פעמים רבות כדי לנקותם.

           בית המשפט המחוזי מצא את עדותו של הנפגע תואמת בעקרי הדברים את עדותו של עדי. על-אף שבחלקים מעדות הנפגע הוא נמצא בודה מליבו הזיות שאינן ממין העניין, בית משפט קמא סבר כי בחלקי העדות הרלוונטיים הנפגע גילה חשיבה ריאלית המעוגנת בזיכרון קונקרטי ובקיאות בפרטי האירוע. הנפגע השיב לעניין לשאלות הצדדים ומסר גרסה קוהרנטית וסדירה התואמת גם את גרסתו המוקדמת במשטרה וגם את עדותו של עדי.

           חיזוק לעדויות אלה מצא בית המשפט בשתיקתו של מערער 2 בחקירת המשטרה אשר התבצעה כבר בליל האירוע. בידיעה מודיעינית שהתקבלה במשטרה בערב התקיפה- אשר חלקים ממנה כמו גם זהות המדווח, נשארו חסויים- דווח על דקירה בבית משפחת אנטקלי בטמרה. בהודעה צוין שהנפגע הוא תושב נצרת הנשוי לבת המשפחה, ושהדוקר הוא מערער 2. בעקבות הודעה זו, שמוצגת לצורך רקע בלבד, נעצר באותו ערב מערער 2 ונלקח לחקירה. מערער 2 ויתר על זכותו לעו"ד ושמר במהלך כל החקירה על זכות השתיקה. בית המשפט ציין ששתיקה זו זכותה בדין, אך למרות זאת יש בכוחה לחזק את גרסת התביעה, כפי שנקבע בפסיקה. לראיות אלה צירף בית המשפט את הדו"ח הרפואי של בית החולים, את ההכחשות הכלליות של מערערים 1 ו-3 בחקירתם, ואת עדותה של האישה אשר על אף שהכחישה את עובדות האירוע, העידה על יחסו הקשה של הנפגע כלפיה שגרם לה לא אחת לברוח מהבית. בית המשפט המחוזי התייחס למחדלי החקירה שהתרחשו בתיק, אך קבע שיש תשתית ראייתית מספיקה להרשעה ואין במחדלים שהיו כדי להשפיע על הכרעת הדין או על גזר הדין.

2. הסניגורים השמיעו בפנינו מספר טענות הנוגעות הן להכרעת הדין ולשקילת הראיות שערך בית משפט המחוזי, והן לחומרת גזר הדין. הטענות המרכזיות הנוגעות להכרעת הדין הן קבלת עדותו של הנפגע תוך הפעלת הכלל של 'פלגינן דיבורא' המאפשר לקבל רק חלקים מהעדות, ואי התחשבות בנזק הראייתי שנוצר בעקבות מחדלי החקירה. לטענת הסניגורים, לנזק הראייתי צריכה להיות השפעה הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. בא כוחו של מערער 3 השמיע בפנינו טענה נוספת הנוגעת למרשו, על כך שאין כל עדות לכך שהוא עצמו השתתף בדקירה של הנפגע, ויותר מכך, העדויות מצביעות על כך שלא הייתה לו סכין ביד. לטענת הסניגור, העובדה שמערער 3 רדף אחרי הנפגע אינה מלמדת על כוונתו ויתכן שמטרתו היתה להרגיע את שני בניו.

3. איני מקבל את טענת הסניגורים כי שגה בית המשפט בהפעילו את כלל 'פלגינן דיבורא', וברר את בר העדות הרלוונטית לעניין, מהתבן שהפליג למחוזות רחוקים. הלכה מושרשת היא כי בית משפט רשאי לפצל עדות כאשר הדבר נדרש, והדבר נעוץ הן בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 והן בפסקי דין רבים של בית משפט זה (ראה בין רבים: ע"פ 869/81 מוחמד שניר נ' מדינת ישראל, פד"י לח (4) 169 (1984); ע"פ 403/89נשהאד בן רובחי עבדול חי נ' מדינת ישראל, פד"י מו (4) 610 (1992); וכן ראה בהרחבה: יעקב קדמי על הראיות 4, 1845 (2009)). ההלכה הכירה בכלי של 'פלגינן דיבורא' כאשר חלקים מהעדות אינם נמצאים אמינים ובית המשפט רוצה לאמץ מתוך דברי העד רק את החלקים אשר הוא שוכנע במהימנותם.

           החלקים בעדות שבית המשפט דחה אינם נוגעים לעדות שקר המכוונת להטעות את בית המשפט, אלא אמירות תלושות שאינן קשורות להליך המשפטי והן תוצאה של מצבו הקוגניטיבי והנפשי של העד. נראה, אפוא, כי הקושי שטמון בעדות הנפגע הוא מסוג אחר. לא עצם השימוש בכלל פלגינן דיבורא, כלל מוכר ומושרש במשפטנו, אלא מצבו האישי של הנפגע. בעדותו התייחס הנפגע לאירועים שלא ניתן לתת אמון בקיומם. כך לדוגמא סיפר על עצמו שהוא סולטן בעל ארמון גדול ושהוא בעל השפעה וכוח לקביעת גורלות בעולם. כן סיפר שיש בידו ספר מיוחד שאין לאיש בלעדיו המעניק לו כוחות מיוחדים, ובדותות נוספות המעידות על מצבו הנפשי. האם תיאורים לא מהימנים אלה של העד מביאים לשלילת מכלול העדות? עמדת הפסיקה היא שאף עדותו של אדם הלוקה בנפשו, ואיני קובע שזהו מצבו של המערער, היא עדות קבילה. בענייננו יש להיות מודע היטב לבעיות בעדותו של הנפגע בשל אישיותו ומצבו הנפשי, אולם עולה שבית המשפט קמא היה מודע לדבר ועשה מלאכתו נאמנה בבחינה זהירה של החלקים הרלוונטיים לעדות אשר לגביהם הוא קבע: "בתיאור האירוע האלים והפגיעה בו היה (הנפגע) ממוקד ענייני וקוהרנטי, לעומת עמדתו ביחס לסיפור חייו... לגביהם הביע עמדות מאניות, בדיבור מהיר ועצבני, הפליג בסיפורים, רהב ולהג". ההפרדה הברורה בין חלקי העדות מציבה אתגר בפני הערכאה המבררת בבואה לקבוע מהימנות של עד כמו הנפגע. יושם אל הלב כי הנושאים הבעייתיים עניינם אינו קשור למרכיבים עובדתיים של העבירה. מתפקידו של בית המשפט לפלג בין הדמיון הכללי של המציאות לבין התיאור העובדתי הרלוונטי למקרה. כשם שבית משפט אינו חייב לקבל את העדות הקשורה לעבירה בשל אופיו של העד, כך רשאי הוא לבסס הרשעה על פיה גם בהינתן אישיותו של העד. הזהירות מתבקשת בעת כזו, אך עולה שכך נהג בית המשפט.