ע"פ 7179-14 טוויל נ' מדינת ישראל

השופט י' דנציגר:

           לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים ג' נויטל, מ' יפרח וג' רביד) בתפ"ח 13281-12-12 מיום 15.9.2014, בגדרו הושתו על המערער – לאחר שהורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון – 19 שנות מאסר בפועל, בצירוף עונשים נלווים. זאת, בגין הרשעתו בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ובעבירה של שיבוש הליכי משפט לפי סעיף 244 לחוק.

עובדות כתב האישום המתוקן

1. על פי האישום הראשון, בין המנוח לבין המערער שררו יחסי ידידות עד לשנת 2004, אז נתגלע ביניהם סכסוך, ובגדרו דקר המנוח את המערער בבטנו. בהמשך, ביום 9.12.2005 בשעה 01:00 לערך, בעת שהמנוח חצה את רחוב ז'בוטינסקי שברמת-גן, הבחין בו המערער, שחלף במקום ברכב עם עוד ארבעה מחבריו, והחליט לפגוע בו. לשם כך הורה המערער לנהג הרכב (להלן: טל) לפנות פניית פרסה ולעצור את הרכב בסמוך למנוח שעמד ושוחח עם ידידתו. המערער ירד מהרכב והלך לעבר המנוח כשהוא אוחז בידו מפתח ברגים לגלגלי רכב העשוי מברזל, ובאמצעותו היכה בחוזקה בראשו של המנוח, כשהוא אדיש לאפשרות גרימת מותו. כתוצאה מהמכה בראשו, נפל המנוח ארצה ואיבד את ההכרה, והמערער המשיך להכותו מספר מכות ברגליו ואז חזר אל הרכב, כשהוא מותיר את המנוח זב דם מראשו. משנכנס לרכב הורה המערער לטל להימלט מן המקום, ושיתף כי המנוח "מתפרפר". למנוח נגרם שבר בגולגולת, ולאחר שפונה לבית החולים שיבא ועבר מספר ניתוחים הוא נפטר ביום 13.12.2005. על פי האישום השני, סמוך לאחר האירוע המתואר לעיל, הורה המערער לטל שהיה גם בעל הרכב בו נסעו במהלך האירוע, לדאוג להסתרתו של הרכב, מחשש שהרכב צולם או זוהה במהלך תקיפתו של המנוח. כמו כן, לאחר ההריגה ובמטרה לשבש את הליכי החקירה, עזב המערער את ביתו והסתתר מספר ימים. בהמשך, נפגש המערער עם ארבעת חבריו, וסיכם עימם שאם יזומנו לחקירה, ימסרו כי בעת האירוע שיחקו יחד סנוקר בפתח-תקווה ומשם נסעו למושב רינתיה.

           יצוין כי במסגרת הסדר הטיעון הודה המערער בעובדות כתב האישום, והפקיד בקופת בית המשפט סכום פיצוי מוסכם בסך של 200,000 ש"ח למשפחת המנוח. בנוסף, הצדדים הסכימו כי המשיבה תעתור לעונש כולל של 20 שנות מאסר בפועל והמערער יטען טיעון חופשי לעניין העונש.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

2. מתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי עלה כי המערער, בן 33, נשוי ואב לילדה בת שנתיים וחצי. עובר למעצרו, עבד המערער כמאמן בקבוצת כדורגל לנערים וכסוכן מכירות. שירות המבחן התרשם כי חל מיתון בבעייתיות שאפיינה את התנהגות המערער, אך התקשה להעריך את הסיכון העתידי הנשקף ממנו, הואיל ומסר מידע חלקי בלבד אודות יחסיו עם המנוח. נאמר שהמערער מביע חרטה כנה על התנהגותו ותוצאותיה הקשות, וכי במסגרת מעצרו הוא עמד בקשר עם עובדת סוציאלית, השתתף בקבוצת "רגשות", בפעילות חינוך וביטא מוטיבציה לשינוי באורחות חייו. לבסוף, לנוכח גורמי הסיכוי לשינוי, חלוף הזמן ותפקודו התעסוקתי היציב של המערער בשנים האחרונות, המליץ שירות המבחן על ענישה מאוזנת, שתדרבן מוטיבציה להמשך טיפול מצד המערער.
3. מתסקיר הקורבן שהוגש עלה כי המנוח, בן 17 בפטירתו, היה הבן הבכור להוריו ואח לשלושה אחים. הקשר בין המנוח למערער, שגדול ממנו בשמונה שנים, החל במלאת 13 שנים למנוח, משהחל המנוח לבלות עם המערער ולסייע לו בעסק שנוהל על ידי משפחת המערער. עורכת התסקיר תיארה את תחושת האשם הכבד של ההורים על שלא הצליחו לנתק את בנם מן המערער, הגם שלאחר שדקר את המערער הם עקרו למקום מגורים אחר. את מצב המשפחה לאחר האירוע תיארה כהתנהלות בתוך חוויה קשה של "אבל טראומתי" ו"ריק קיומי", ובכלל זה, אובדן שמחת חיים, שבר מתמשך ביחסים בתוך הבית והידרדרות במצב הכלכלי. עורכת התסקיר, הביעה תקווה שסיום ההליך הפלילי, שייתן ביטוי למעשיו של המערער, יוכל לאפשר למשפחה להפנות יותר כוחות לשיקום מצבם.
4. במסגרת הראיות לעונש, העידו הוריו של המנוח מטעם המשיבה. האב מתח ביקורת קשה על הסדר הטיעון אשר בגדרו הומר אישום הרצח המקורי בעבירת ההריגה בה הודה המערער. עדות האם הובאה בכתב ותיארה את מצבה הקשה של המשפחה למן דקירת המנוח את המערער. האם ביקשה למצות את הדין עם המערער. בנוסף, הוגש גיליון ההרשעות של המערער, הכולל, שש הרשעות קודמות בגין ביצוע עבירות רכוש ואלימות, ריצוי שני עונשי מאסר בדרך של עבודות שירות, ועונש מאסר על תנאי בן שנה.
5. מטעם המערער העידו שישה עדי אופי, ביניהם אשתו, מעסיקיו ומכרים. בעדויות אלה תואר המערער כאדם רחב לב ועוזר לזולת; כדמות חינוכית ומרכזית בחייהם של הנערים אותם הוא אימן; כאדם אחראי, מצליח ומוערך; כבעל מסור ודואג אשר אין אירועים אלה מתקשרים עם דמותו הנוכחית.
6. במהלך הטיעונים לעונש ביקשה המשיבה לכבד את הסדר הטיעון, למקם את העונש ברף העליון שלו ולגזור על המערער 20 שנות מאסר בפועל בגין שתי העבירות יחדיו. זאת משום שלשיטתה פיענוח האירוע משנת 2005 רק בשנת 2012 נגרם בשל המערער והוא שיצר קושי ראייתי אשר הוביל לתיקון כתב האישום מעבירה של רצח לעבירה של הריגה. נטען כי עקרון ההלימה מחייב הטלת עונש שיגלם את מידת אשמו הגבוהה של המערער ואת הפגיעה המקסימלית בערך קדושת החיים בנסיבות, לנוכח: חלקו הבלעדי של המערער בעבירה, שעה שיצא לבדו ותקף את המנוח; התכנון המוקדם, שכן חלפה שנה מאז העימות עם המנוח; אכזריות מעשיו; ועובדת היותו בן 25 בעת האירוע. כן צוין כי חלוף הזמן אינו מהווה נסיבה לקולא בעבירה של קטילת חיים, בפרט משהמערער "נהנה" מעצם ההפחתה באישום בגינה. לבסוף, עתרה המשיבה לקביעת מתחם ענישה שינוע בין 16 ל-20 שנות מאסר.
7. מנגד, עמד המערער על הקשיים הראייתיים בתיק, המנותקים משאלת הזמן שחלף, ושבגינם לא ניתן היה לבסס הרשעה בעבירת הרצח מלכתחילה. כן עמד המערער על הנסיבות הבאות המצדיקות הקלה בעונשו: על העימות שקדם לאירוע ובמהלכו נדקר על ידי המנוח; על ספונטניות האירוע המתבטאת בשימוש באביזר זמין ולא בכלי נשק; ועל כך שמדובר היה במכה אחת בראש. נטען שאין לזקוף לחובתו את הותרת המנוח במקום האירוע, שכן לא היה חשש כי המנוח יופקר לנפשו, ואת העובדה שלא הסגיר עצמו משך שבע שנים בשל חשש אנושי. הודגש כי במהלך שנים אלה שיקם המערער את עצמו, כפי שהעידו העדים מטעמו. כן נטען כי יש להתחשב בלקיחת האחריות מצידו; בחרטה שביטא, בין היתר על ידי הפקדת מלוא סכום הפיצוי, למרות הקושי לגייסו; ובנסיבותיו האישיות ומאמציו להשתקם. בנוסף, המערער ביקש סליחה מהורי המנוח בציינו כי כיום בהיותו אב הוא מבין את גודל סבלם. המערער הפנה לפסיקה ועל בסיסה עתר לקביעת מתחם ענישה שינוע בין שש לתשע שנות מאסר בפועל.
8. בית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה נפרד לכל עבירה, וגזר עונש כולל בהתאם להסדר. לצורך קביעת מתחם הענישה בעבירת ההריגה, עמד בית המשפט על חומרת העבירה שכתוצאה ממנה נגדעו חיי המנוח, ועל מידת הפגיעה הגבוהה בערך החברתי של קדושת החיים. בית המשפט הוסיף כי המקרה שלפנינו מצוי ברף הגבוה של חומרת המעשים המובילים לקטילת חיי אדם. בהקשר זה התייחס בית המשפט לכך שהמערער הפתיע את המנוח, בעודו עומד לתומו ברחוב, ותקף אותו בפעולה ייזומה ומכוונת, בלי שקדמה לפעולתו אמירה מוקדמת או התגרות מצד המנוח; לכך שהמערער הצטייד במפתח ברגים מברזל (להלן: לום) שפגיעתו קשה, והכה באמצעותו בראש המנוח, שהוא איבר רגיש וחיוני מאוד; לעוצמת הפגיעה הקשה שהובילה להתמוטטות המנוח; ולכך שהמערער המשיך להכותו ואף הותיר אותו במקום האירוע במצבו. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט כי השימוש בלום אינו מהווה נסיבה מקלה. כן נקבע כי לנוכח רצונו של המערער לפגוע במנוח בגין העימות הקודם ביניהם, אין בספונטניות האירוע כדי להצדיק הקלה בעונשו. זאת בפרט בשל כך שהמערער בחר שלא לשתף את שירות המבחן בנסיבות העימות. כן התייחס בית המשפט לחלקו הבלעדי של המערער בעבירה, ולנזק שנגרם בגינה למשפחת המנוח כמפורט בתסקיר. בית המשפט הוסיף כי העונשים המושתים בגין עבירת ההריגה משתנים ממקרה למקרה בהתחשב בנסיבותיו. לבסוף, נדרש בית המשפט למקרים שאליהם הפנה המערער, וציין כי הם משקפים נסיבות מקלות מאלה שבתיק, ולכן לא ראה לאמצם לקביעת המתחם במקרה שלפנינו. כן עמד בית המשפט על פסקי דין שאותם הגישה המשיבה. לאחר כל אלה קבע בית המשפט כי מתחם העונש הראוי בנסיבות העניין נע בין 16 ל-20 שנות מאסר בפועל, וציין כי אין סיבה לחריגה ממתחם זה.

           בבואו לגזור את עונשו של המערער בתוך המתחם שנקבע, התחשב בית המשפט המחוזי: בפגיעה הקשה בבני משפחתו של המערער; בנטילת האחריות של המערער על מעשיו ומאמציו לחזור למוטב, ובכלל זה, מאמציו לתיקון תוצאות העבירה, התנהגותו החיובית ותרומתו לחברה; בחלוף הזמן, בו נמנע המערער מכל פעילות שולית, הגם שצוין כי בנסיבות המקרה קשה לתת לכך משמעות מקלה; בעברו הפלילי של המערער עובר לביצוע העבירה; ובשיקול ההרתעה מביצוע עבירה אשר סופה בקטילת חייו של אדם.

              אשר לעבירת שיבוש הליכי משפט, בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמערער פעל ישירות ובעקיפין לשיבוש החקירה, ובכך תרם לנזק הראייתי שנוצר ולסבלה הכבד של משפחת המנוח. נקבע כי מתחם העונש הראוי נע בין שישה ל-15 חודשי מאסר בפועל, ובתוך כך הציב בית המשפט את עונשו של המערער על  12 חודשי מאסר בפועל. על רקע כל האמור לעיל, גזר בית המשפט על המערער עונש כולל של 19 שנות מאסר בפועל, בגין שתי העבירות יחדיו, הכולל הפעלת מאסר על תנאי בן שנה בחופף לעונש; שנה מאסר על תנאי, לבל יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירת אלימות מסוג פשע; ותשלום פיצוי בסך של 200,000 ש"ח להורי המנוח.

תסקיר משלים