ע"פ 6955/15

 השופטת ע' ברון:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' אליקים) ב-עפ"א 34261-09-14 מיום 10.7.2015, שבו נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור על החלטה של בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה, וערעורו נמחק. במוקד ההליכים דו"ח חניה בסך של 100 ש"ח משנת 2005, שתפח בחלוף הזמן ועומד כיום על כ-620 ש"ח.

השתלשלות העניינים

2. ביום 25.5.2014 הגיש המערער לבית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה בקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח חניה שניתן ביום 1.6.2005, עקב העמדת הרכב שלא כדין ברחוב הרצל בחיפה (להלן: בקשת הארכת המועד הראשונה). לטענת המערער, דבר קיומו של הדו"ח נודע לו רק בחלוף תשע שנים מיום רישומו – בסמוך לפני פנייתו של המערער לבית המשפט לעניינים מקומיים – עת הטילה המשיבה עיקולים על ארבעה חשבונות בנק שונים של בִּתו, גברת מאיה בראונשטיין, היא הבעלים הרשום של הרכב (להלן: מאיה). כעולה מבקשת הארכת המועד הראשונה ומתצהיר המערער שצורף לה, הרכב אמנם רשום על שם מאיה, אך מאז מועד סמוך לרכישתו הוא מצוי בחזקתו ובשימושו של המערער. נטען כי לאורך השנים ניהל המערער מספר התכתבויות עם המשיבה בנוגע לדו"חות חניה שונים שניתנו עבור הרכב, וניתן ללמוד מהן כי המשיבה ידעה שהמערער הוא שמחזיק ברכב, וכן שכתובתה העדכנית של מאיה היתה ברשותה של המשיבה. חרף האמור, זכרו של הדו"ח דנן לא בא בגדרי חילופי הדברים ולא הובא לידיעתם של המערער או של מאיה מעולם. בנוסף נטען כי המשיבה סירבה להסב את הדו"ח על שם המערער. עוד פירט המערער כי נמסר לו מטעם המשיבה תיעוד של 10 פניות שנעשו אליו בין השנים 2014-2005, אך לטענתו אף הודעה לא התקבלה אצלו או אצל מאיה. לפיכך ביקש המערער מבית המשפט לעניינים מקומיים שיקבע כי הדו"ח התיישן, או לחלופין שיורה למשיבה להסב את הדו"ח על שמו, לבטל את הליכי הגבייה שננקטו נגד מאיה ולהזמין את הצדדים להתייצב למשפט.

           בית המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופטת ג'. בסול) דחה את בקשתו של המערער (ב"ש 45/14 מיום 15.6.2014). בהחלטה צוין כי בהתאם לתקנה 41(ב) לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 (להלן: תקנות סד"פ), במידה שלא שולם במועדו קנס שניתן בגין העמדת רכב במקום אסור, ולא הוגשה בקשה להישפט, תומצא הודעה "לבעל הרכב הרשום ברשות הרישוי". בענייננו, הרכב רשום על שמה של מאיה, ואף על פי כן לא צורף לבקשה תצהיר מטעמה המאשר שהדו"ח לא הגיע לידיה, ואף לא תימוכין אחרים לכך. לעומת זאת, המשיבה הגישה אסמכתא בדבר שליחת הדו"ח למאיה. לפיכך נקבע כי אין ממש בטענת התיישנות העבירה, וכי לא עלה בידי המערער לסתור את חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סד"פ. עוד הוער כי ככל שנטען להתיישנות העונש, אזי ההכרעה בדבר אינה מצויה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים (להלן: ההחלטה).

3. יומיים לאחר מתן ההחלטה הגיש המערער בקשה לעיון חוזר, בה הלין על כך שבית המשפט לעניינים מקומיים לא דן בסעד המבוקש של הסבת הדו"ח על שם המערער; ועוד טען כי האסמכתא שהוצגה מטעם המשיבה אינה מעידה על משלוח הודעה, אלא רק על קבלת קובץ ממוחשב ברשות הדואר. הבקשה לעיון חוזר נדחתה, תוך שבית המשפט לעניינים מקומיים ציין כי האופן הראוי להשגה על תוצאות ההליך הוא בהגשת ערעור. ואמנם, המערער הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, וכן בקשה לצירוף תצהיר מאת מאיה, ביום 14.9.2014 – כמעט שלושה חודשים לאחר מתן ההחלטה, וכשבועיים לאחר המועד האחרון להגשת ערעור, שחל בתום פגרת בתי המשפט, ביום 1.9.2014. לנוכח זאת, ולאחר שקוימה ישיבה מקדמית בתיק, התבקש המערער על ידי בית המשפט המחוזי להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור; וזו הוגשה ביום 29.6.2015 (להלן: בקשת הארכת המועד השנייה).

           בבקשת הארכת המועד השנייה טען המערער כי האיחור נבע מטעות בתום לב באשר למצב המשפטי, משום שהוא סבר שהמועד להגשת ערעור נקבע לפי סדר הדין האזרחי, שבו לא נספרים ימי הפגרה, ולא לפי סדר הדין הפלילי. בשים לב לחשיבותה של זכות הגישה לערכאות, נטען כי מתקיימים התנאים למתן הארכת מועד, הואיל והאיחור היה קצר, 13 ימים בלבד; לא נגרם למשיבה נזק, משום שהיא לא הסתמכה על סופיות הדיון ולא שינתה את מצבה לרעה; סיכויי הערעור להתקבל טובים, לנוכח טעותו הנטענת של בית המשפט לעניינים מקומיים בדבר משמעות האסמכתא למשלוח שהגישה המשיבה; וכך יימנע עיוות דין, הנובע מכך שבית המשפט לעניינים מקומיים נתן את החלטתו בלא שהמערער הוזמן לדיון ובלא שניתנה לו הזדמנות להפריך את הראיות שהגישה המשיבה, ומכאן שלא זכה ליומו בבית המשפט.