פרנס נ' ועדה מקומית לתכנון צפת ואח'

לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בצפת (כב' השופטת רבקה אייזנברג) מיום 23.2.16 (בב"נ 27479-02-16), במסגרתו נדחתה בקשתו של המערער לביטול ו/או עיכוב צו הריסה מנהלי שהוצא על ידי המשיבים ביום 9.2.16 בהתאם להוראת סע' 238(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (ולהלן: חוק התכנון והבניה).

הצו ניתן ביחס לתוספת בניה מעץ בגודל של כ – 30 מ"ר, מהלך מדרגות פלדה בין הרחוב למפלס הכניסה למבנה (ולהלן: "התוספת"), שנבנתה בנכס שבבעלות המערער ברח' בר יוחאי 37 בצפת.

תמצית ההליך ופסק דינו של בית המשפט קמא

צו ההריסה הודבק במקרקעין ביום 9.2.16, וביום 14.2.16 הוגשה בקשת המערער לבית המשפט קמא לבטלו או לעכב את ביצועו. לאחר קבלת תגובת המשיבים בכתב קיים בית המשפט דיון בבקשה, במהלכה שמע את המערער, את מהנדסת העיר ואת המפקח, ולאחר אלה דחה בפסק דין מנומק את הבקשה.

בפסק הדין הדגיש בית המשפט קמא כי כפי שנקבע בפסיקה, כי תכלית הוראת סע' 238א איננה הגנה על קניינו של אדם אלא טובת הציבור, המחייבת שבנייה תעשה רק על פי היתר כדין, וכי אין די בצווי הריסה שיפוטיים לשם מיגור תופעת הבניה שלא כדין, ולשם כך קיימת הסמכות הקיצונית של הריסה מנהלית.

בית המשפט קמא בחן וקבע, כי לא מתקיימת עילה חוקית כלשהי לביטולו של הצו. אין מחלוקת כי התוספת לא הוקמה כדין, שכן לא ניתן לה היתר בניה. אף המערער לא טען אחרת, אלא טען כי ניתן להשיגו. גם זאת דחה בית המשפט קמא והפנה לדברי המהנדסת, לפיהם לא ניתן להוציא למבנה היתר במתכונתו הנוכחית. זאת שכן, עיצובו אינו תואם את התב"ע ביחס לבניה בעיר העתיקה בצפת, ואף קיימת חריגה מאחוזי הבניה המותרים על פי התב"ע (כעולה גם מחוו"ד המהנדס מטעמו של המערער).

בהמשך קבע בית המשפט קמא, כי לא מתקיימת העילה כי ביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת. קביעתו זו ביסס על הראיות שהובאו בפניו, כי הבניה טרם הסתיימה וכי התוספת אינה מאוכלסת. בהקשר זה מציין בית המשפט קמא, כי הנטל להראות שהתקיימו התנאים לביטול הצו המנהלי או כי הפעולה המנהלית לא הייתה תקינה מוטל על הטוען. המערער לא העיד את המהנדס מטעמו ואף לא את השוכר, והדבר מוחזק לחובתו.