ע"פ 65419-11-15 טוטח נ' מדינת ישראל, ת"פ 2279/02

לפניי בקשה לעיכוב בביצוע החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת מאיה אב-גנים ויינשטיין), מיום 18.11.15 בת"פ 2279/02, בה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב בביצוע הצווים הכלולים בגזר הדין בעניינו מיום 18.3.03.

במסגרת גזר דין האמור, הוטל על המערער להתאים את המבנה נשוא ההליך דנן להיתרים ולתכניות החלים במקום, לרבות בדרך של הריסה. מועד ביצוע צו ההריסה נדחה עד ליום 18.9.14. ביום 6.10.15 הגיש המבקש בקשה לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), בה ביקש עיכוב בביצוע צו ההריסה; וכאמור לעיל, ביום 18.11.15 דחה בית משפט קמא את הבקשה.

ביום 30.11.15 הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה על החלטת בית משפט קמא האמורה, ובמקביל הגיש את הבקשה שלפניי לעיכוב בביצוע צו ההריסה עד להכרעה בערעור לגופו. בבקשתו מפרט המבקש את השתלשלות הפעולות שננקטו על ידו כדי לנסות ולהכשיר את החריגה נשוא גזר הדין. לדברי המבקש, גזר הדין אומנם ניתן כבר בשנת 2003, ברם, יש להתייחס למועד זה תוך תשומת לב לעובדה כי כבר בשנת 1998 הוגשה תכנית תב"ע 6456 הכוללת גם את המבנה דנן במתחמה, ואילו הייתה התכנית האמורה זוכה לאישורים הנדרשים, או אז ניתן היה למבקש לקדם גם קבלת היתר והכשרה של המבנה נשוא גזר הדין. דא עקא, לאחר שנים רבות בהן תמכה העירייה באישור התב"ע האמורה, החליטה עירית ירושלים בנובמבר 2011 לחזור בה מכוונתה ורצונה לקדם את התכנית. אי לכך, רק מאותו מועד ואילך, קרי, מאז נובמבר 2011, התחדש הצורך לכך שהמבקש יפעל לבד על מנת לנסות ולהכשיר את המבנה נשוא צו ההריסה.

בתגובה טוען ב"כ המשיבה כי על אף חלוף השנים, אין בידי המבקש כדי להוכיח התקדמות של ממש לקראת הכשרת הבניה נשוא צו ההריסה; ועל אף כל הכוונות הטובות מצדו של המבקש, אנו היום במצב שתלוי ועומד צו הריסה נגד המבנה דנן מאז 2003, קרי 12 שנה, בלא שאף הוגשה תכנית שעל פיה ניתן לצפות ברמה זו או אחרת של סבירות כי בסופו של יום תוכשר הבניה נשוא צו ההריסה. אי לכך טוען ב"כ המשיבה כי אין סיכוי של ממש להצלחת הערעור נגד החלטת בית משפט קמא, וכי לא נפל כל פגם בהחלטתו לדחות את בקשת המבקש לעיכוב בביצוע צו ההריסה.

לדברים אלה של ב"כ המשיבה יש לצרף גם את קביעתו של בית משפט קמא כי בקשת עיכוב הביצוע כפי שהוגשה אינה עומדת בדרישות סעיף 207 לחוק, מאחר שתנאי הכרחי לכל בקשה מן הסוג הזה הינו הגשת תצהיר לאימות העובדות העומדות בבסיסה של הבקשה, לרבות באשר לשינויים במצב התכנוני שנעשו ביוזמת המבקש או באשר לקיומם של הליכי תכנון, ובמקרה דנן לא הוגש כל תצהיר כנדרש אלא רק מכתב המסכם את האמור, הא ותו לא.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אני מפנה לדבריו של בית משפט קמא בגדרה של החלטתו נשוא הבקשה שלפניי, אשר לטעמי משקפות כדבעי את המצב המשפטי המחייב את דחיית הבקשה; ואלו דבריו:

"המדובר בבניה בלתי חוקית, שנבנתה בין השנים 2000-2001 וטרם הוכשרה. לפני מספר חודשים, ביום 24.3.15, ניתנה החלטתו המנומקת והמפורטת של כב' השופט גורדון, אשר סקר את ההליכים בתיק וקבע, כי 'סיכויי ההכשרה רחוקים, אם בכלל'. בחינת הבקשה הנוכחית העלתה, כי על אף הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה ומאז מתן גזר הדין, המבקש לא הראה התקדמות ממשית בהליכי התכנון ולא חלה התפתחות המצדיקה סטייה מהחלטת כב' השופט גורדון.

יתירה מכך, כפי שנכתב בהחלטה מיום 24.3.15, גם כעת ישנו ספק האם ניתן להכשיר את העבירה. הענקתה של אורכה במצב זה היא בבחינת 'דחיית הקץ', ולא לשם כך נועדה סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה... בהעדר אופק ברור להכשרת הבניה, מקבל האינטרס הציבורי משקל נכבד".

דברים אלה של בית משפט קמא מקובלים עלי, ולא מצאתי כי יש בבקשה לעיכוב ביצוע ובערעור שהוגשו לבית משפט זה כל בשורה אשר בכוחה להצדיק מתן החלטה כלשהי שמשמעה דחייה נוספת בביצוע גזר דין שניתן כבר בשנת 2003.

אשר על כן דין הבקשה להידחות והיא נדחית בזה.

ניתנה היום, כ"ה כסלו תשע"ו, 07 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: