ע"פ 6338-06-16

1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד"ר א' גורדון) בת.פ. 30558-10-15 (הכרעת דין מיום 26.3.16 שתוקנה בה טעות סופר ביום 5.4.16 וגזר דין מיום 18.4.16). כמו כן מופנה הערעור כלפי החלטה מקדמית שנתן בית המשפט קמא ביום 10.1.16 ובה דחה את טענות המערער כי האזנה שבוצעה לשיחותיו ואשר תכניה שימשו יסוד להגשת כתב האישום הייתה האזנת סתר אסורה שנעשתה שלא כדין.

2.המערער הורשע במספר רב של עבירות איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ושל נסיון לאיים לפי סעיפים 25 ו-192 לחוק. המערער זוכה משתי עבירות איומים ומארבע עבירות של העלבת עובד ציבור שיוחסו לו בכתב האישום.

בית המשפט גזר על המערער עשרה חודשי מאסר בפועל והפעיל מאסר על תנאי חלקו בחופף וחלקו במצטבר וכן גזר עליו מאסר על תנאי וקנס.

3.תמצית המעשים בביצועם הורשע המערער היא זו. בתקופה שבין החודשים יוני עד ספטמבר 2015, בעת שהמערער ידע כי היחידה המרכזית של מחוז ירושלים ומשטרת ישראל (להלן הימ"ר) מאזינה לקווי הטלפון שלו הוא ניצל את ידיעתו זו כדי להשמיע איומים שכוונו לשוטרי הימ"ר. זאת עשה באמצעות ביצוע תכוף של שיחות טלפון במסגרתן התקשר ממספר אחד שברשותו למספר אחר (למשל מהטלפון הנייד שלו לטלפון הקווי בביתו או לטלפון של בנו). באותן שיחות היה לרוב המערער הדובר היחיד ונשא דברים שכוונו לאזני השוטרים ואשר כללו איומי פגיעה בשוטרים ובבני משפחותיהם, השתלחויות וגידופים קשים לרוב. בדבריו פנה לשוטרים לא אחת ישירות, כשהוא עושה שימוש בגוף שני ובשמותיהם של השוטרים.

4.המעשים שיוחסו למערער לא היו במחלוקת. המחלוקת בין הצדדים נגעה הן לכשרותן של האזנות הסתר שכללו את האמירות הפוגעניות מפיו של המערער והן לשורת טענות אחרות שהעלתה ההגנה. בין היתר נטען כי המערער התבטא בדלת אמותיו במקום פרטי ולפיכך היה על המשיבה לנקוט זהירות ומידתיות בהפעלת הדין הפלילי. עוד נטען כי המשיבה אפשרה למערער להמשיך בהתבטאויותיו ובחרה לפעול נגדו רק לאחר שביצע שיחות רבות ולא זימנה אותו לחקירה, לאחר שיחה או שתיים, על מנת להזהירו שיחדל ממעשיו. משכך סבר המערער כי מדובר בהתנהגות מותרת, משום שלטענתו בהליך קודם שבו הייתה ראיה לגבי השמעת התבטאות דומה לא ננקטו נגדו הליכים בגין השמעת איומים. בנוסף נטען להתנכלויות מצד אנשי הימ"ר כלפי המערער וליחס מפלה שלהם כלפיו. עוד נטען כי יסודות עבירת האיומים לא התקיימו. זאת משום שמקצת האמירות לא היוו איום, חלק מהשוטרים לא נחשפו לאיומים בזמן אמת ואחד מהם מסר שכלל לא התרגש מהם. בנוסף נטען כי לא גובש היסוד הנפשי הדרוש, משום שהמערער סבר שהתנהגותו מותרת וביקש לפרוק תסכולים ולכל היותר להקניט, כשחלופת ההקנטה בסעיף עבירת האיום הפכה לאות מתה.

ההחלטות הנתקפות בערעור

5.בהחלטה המקדמית שנגעה להאזנות הסתר ציין בית המשפט כי ניתוח השיחות מושא האישומים מעלה כי אותן שיחות לא היו בגדר האזנת סתר, שכן המערער ידע כי הדברים שהוא אומר בשיחה נשמעים בידי השוטרים, כיוון את אמירותיו אליהם וייעד אותן לאזניהם. המערער יזם את השיחות ביודעו כי אין צד שני לשיחה למעט השוטרים המאזינים ואלה היחידים המקשיבים לדבריו. גם תוכן האמירות הרווי קללות ואיומים כלפי שוטרים ספציפיים מלמד כי הוא ייעד את הדברים לאזניהם ומשכך יש לראותם כ"בעל השיחה". בעניין זה ציין בית המשפט את ההגדרה בסעיף 1 לחוק האזנת סתר, תשל"ט-1979 (להלן: חוק ההאזנה), לפיה "בעל שיחה" הרשאי להאזין לשיחה הוא, בין היתר, "מי שהשיחה מיועדת אליו" וכן "מי שהמסר המועבר בבזק מיועד להיקלט אצלו". בית המשפט הוסיף, כי לא ניתן לומר לפיכך שהשוטרים האזינו לשיחות ללא הסכמתם שלהם ומעבר לכך, אצל המערער, שיזם את השיחות והשמיע את הדברים במטרה ברורה שהשוטרים יקלטו אותן, התקיים יסוד ההסכמה במפורש ולכל הפחות מכללא.

6.בהכרעת הדין, לאחר ניתוח הראיות, קבע בית המשפט כי מדברי המערער שתועדו בהקלטות ובתמלילים עולה כי הוא ידע בזמן אמת ששיחותיו מואזנות בידי אנשי הימ"ר. במסגרת שיחות אלה השמיע המערער, בין היתר, התבטאויות שהופנו כלפי השוטרים בגוף שני שבהן התייחס למבצעי ההאזנות ואף הציע להם להעביר את תוכן השיחות לראש הימ"ר (פיסקה 16 להכרעת הדין). בנוסף קבע כי גם תדירות השיחות וחוסר ההיגיון שבניהול שיחות אל עצמו מבלי לכוון לאנשים שבשמותיהם נקב אף הם שומטים את הבסיס לטענה כי לא היה מודע להאזנות (פיסקה 35 להכרעת הדין).

בנוסף, לאחר ניתוח נרחב של עדות המערער אל מול דברים שמסר בחקירותיו במשטרה בחר בית המשפט להעדיף את גרסתו בחקירתו הראשונה במשטרה (נ/8) וכן בחקירתו (נ/11) שבהן אישר שידע כי הוא מואזן ודחה את גרסאותיו האחרות בהן הכחיש ידיעה על האזנות וכן גרסת ביניים שמסר לפיה חשד בקיומן אך לא ידע זאת בוודאות.

7.למעלה מן הצורך, נדרש בית המשפט הן בהחלטה והן בהכרעת הדין להתמודדות עם יתר הטענות שהעלתה ההגנה בעניין האזנות הסתר. כך דחה את הטענה כי ניתן היה להשתמש בדברים שנקלטו בהאזנות לעבירות מסוג פשע בלבד וכי לצורך שימוש בהקלטות לצרכי עבירה שלא נמנתה בצו, בדגש על עבירות מסוג פשע, קמה חובה לפנות לבית המשפט מבעוד מועד בבקשה להרחיב את הצו. בעניין זה אף ציין בהכרעת הדין, כי לא בוססה ברמה העובדתית טענת ההגנה כי כאשר פנתה המשיבה לבית המשפט בבקשה לחדש את תוקף הצו לאחר שהמערער כבר ביצע חלק מהשיחות, היא לא עידכנה את בית המשפט כי התגלו עבירות נוספות וכי המואזן יודע על ההאזנה. בית המשפט קמא סמך את קביעתו על כך שההגנה לא ביקשה לזמן את הקצין שהיה אחראי על הגשת הבקשה לעדות וכן לא סתרה את דבריהם של עדי המשיבה לפיהם לבקשה מהסוג האמור מצורפים תוצרי ההאזנה עד אותו שלב.