פסק דין עקרוני בנושא של ענישה בעבירות החזקה בתנאי עבדות

השופט ח' מלצר:

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (בהרכב כב' השופטים: י' צבן (סג"נ), מ' מזרחי, ו-ר' כרמל) ב-תפ"ח 13646-11-10, בגדרו הורשעו המערערים בעבירות של החזקה בתנאי עבדות של המתלוננת נגדם (עבירה לפי סעיף 375א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין, או החוק)) ושל עיכוב דרכון (עבירה לפי סעיף 376א לחוק העונשין).

           בעקבות ההרשעה גזר בית המשפט המחוזי הנכבד את עונשם של המערערים והשית עליהם: 4 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעברו עבירה מהעבירות בהן הורשעו במשך שלוש שנים, קנס בסך 2,000 ש"ח על כל אחד מהמערערים ופיצוי למתלוננת בסך 15,000 ש"ח מכל אחד מהמערערים.

           במסגרת הערעור משיגים המערערים על עצם הרשעתם ולחילופין על גובהו של רכיב הפיצוי למתלוננת.

           להלן אביא את הנתונים הנדרשים להכרעה במכלול וכן את השתלשלות ההתפתחויות במסגרת הערעור.  

רקע עובדתי

2. על פי הנטען בכתב האישום – המתלוננת, באמצעות חברת כוח האדם "מנפאואר", הגיעה מהפיליפינים לירדן כדי לעבוד בעבודות משק בית בתמורה לשכר בסך של 200 דולרים אמריקאיים לחודש. עם הגעתה לירדן הוחתמה המתלוננת על חוזה בערבית, בגדרו הובהר כי שכרה החודשי יעמוד על 150 דולרים אמריקאיים, ולא 200$, כפי שהובטח לה קודם לכן. המתלוננת הועסקה בביתה של בתם של המערערים בירדן במשך כארבעה חודשים ועל פי כתב האישום – שכרה לא שולם.

3. בכתב האישום נטען עוד כי בראשית חודש נובמבר 2007 הגיעה המערערת לירדן כדי לקחת את המתלוננת כדי שתעבוד בבית המערערים – בשכונת שועפאט בירושלים, זאת מבלי לקבל את הסכמתה של המתלוננת למעבר. עם הגעתה של המתלוננת לבית המערערים בשכונת שועפאט עבדה המתלוננת עבור המערערים ובני משפחתם במשך כ-22 חודשים, מבלי שנחתם חוזה העסקה בין המערערים לבין המתלוננת. במהלך תקופה זו, הוחזק דרכונה של המתלוננת ומכשיר הטלפון הנייד שלה – על ידי המערערים. המתלוננת שוכנה בחדר שירותים ומקלחון, בו הוקצתה לה מיטה מתקפלת ומדף לחפציה האישיים. המתלוננת הועסקה בעבודות משק הבית משעות הבוקר ועד שעה עשר בלילה, ולעיתים משהגיעו אורחים – אף מעבר לכך, והיא הורשתה לקחת רק שתי הפסקות קצרות כדי לאכול. למתלוננת לא ניתנו ימי חופש שבועיים או שנתיים בכל התקופה בה שהתה בביתם של המערערים (כ-22 חודשים כאמור). יציאותיה של המתלוננת מביתם של המערערים היו מוגבלות ביותר ונעשו תחת פיקוחם. המערערים נהגו לנעול את דלת ביתם ביציאתם ממנו ובשהותם בו, בעוד שלמתלוננת לא ניתנה גישה למפתח. המערערים אסרו על המתלוננת לשוחח עם אחרים, גם כאשר הם איפשרו לה להתלוות אליהם לטיולים ברחבי הארץ כדי לשמש כשמרטפית לנכדיהם. כאשר הנאשמים שהו בחו"ל – המתלוננת הושארה נעולה בביתם, כשבתם של המערערים לוקחת את המתלוננת בבוקר לעבודה בביתה-היא, ומחזירה אותה עם ערב, תוך שהיא נועלת אחריה את הדלת. המערערים אסרו על המתלוננת ליצור קשר טלפוני עם משפחתה בחו"ל באופן עצמאי ואיפשרו לה לנהל שיחות טלפון עם משפחתה רק בנוכחותם או בנוכחות בני משפחתם. מעבר לכך – המערערים החליפו את כרטיס ה-SIM בטלפון הסלולרי של המתלוננת בכרטיס מטעמם, המאפשר קבלת שיחות והוצאת הודעות טקסט בלבד. חרף בקשותיה – המערערים סירבו לאפשר למתלוננת להתפלל בכנסיה ואיימו עליה כי תיתפס על ידי המשטרה אם תצא מביתם. עבודתה של המתלוננת אצל המערערים הסתיימה כשהצליחה, בתאריך 06.09.2009, לחמוק מביתם באין רואה, בעזרתן של עובדות פיליפיניות שסייעו לה.